"אבל אמא! אני רוצה פירסינג בצעיף!"
שאגה סביליה היתומה אל עבר אימה.
"לא, כבר נתתי לך לעשות ראסטות למרות ההתנגדות של סבתא
מהמושב! את זוכרת איזה לא נעים היה, נכון?
כשפתחת את הדלת של השירותים ואז ראית אותה על המושב
והיא אמרה לך שאת נראית כמו דיונון הפוך."
ענתה לה אמא. סביליה החליטה שחלאס וחשבה לעצמה יאללה
אני אברח מהבית ואלך בעקבות חלומי - להתנדב בתנועה
למען הקרחונים בעולם (לא קרחונים גושי קרח, הכוונה לאנשים
קטנים עם קרחת). סביליה נמלטה מביתה אל הרחוב כשבראשה מתרוצצות
מחשבות עמוקות כמו איזה באסה אם מישהו שמן רוצה להתחפש לרזה
בפורים ואין לו. היא לא ידעה לאן פניה מועדות
וכיצד תגיע אל יעדה הנכסף - הקרחונים,
לכן התקשרה אל חברתה הלא צנומה כל כך:
סביליה: "גושה, שמעי אחותי את יכולה לעשות לי טובה ולקלוט אותי
במעונך רק להלילה?"
חברה לא צנומה כל כך: "כן סבבה תבואי! יש לי בית ריק!"
סביליה: "מה בית ריק? הוא מלא בך, ישמנה."
סביליה החליטה לבוא ללון אצל חברתה
הלא קומפקטית עד שתסדר את ענייניה ותטוס לעזור לקרחונים
במצוקה. בדרך לשם היא ראתה שלל תופעות מוזרות
כמו פירמידה מרובעת ואיש שמטייל ברחוב עם ינשוף קשור
ברצועה...
בהמשך דרכה היא הבחינה במפלסות שלג חוצות את המדבר.
היא הייתה בטוחה שהיא הוזה,
אך קריאה מוזרה מכיוון המפלסות קטעה את מחשבתה -
"מרחבה" אמר לה בדואי שנהג באחת ממפלסות השלג.
"מרחבה..." היא השיבה לו בקול חלוש.
"אהה לא, לא... חשבתי שאת מר חבה, הבוס שלי..."
אמר לה הבדואי בקול חושני, ואז ניסה להתחיל איתה בדרכו  -
בדואי: "את רעבה? רוצה לבוא אליי לטחינה?"
היא נענתה להצעתו בחיוב, הוא לקח אותה לפינה אפלה
ושם טחן לה את הצורה.
אל חברתה העובדת כמחסום בשטחים במשרה חלקית
היא הגיעה צולעת על כסא גלגלים לאחר כמה שעות.
חברתה הכינה לה תה ועזרה לה לשטוף את פניה ולהרגע.
אחרי שסביליה סיפרה את מה שאירע עם הבדואי,
חברתה שינתה נושא כדי להמנע מאי נעימות...
חברה לא צנומה כל כך: "איזה יפה זה! אני רוצה גם לעשות אולי,
איפה עשית את הראסטות?"
סביליה: "בשיער."