לעולם לא אראה שוב את החיוך על פניו, לעולם לא אמחה את
דמעותיו.
הוא כבר לא פה וזה נגמר.

הצעקה שנפרצה ממני לחלל החדר השתיקה את כולם.
החדשות שראיתי בטלוויזיה הרגו אותי.
החייל שלי, החייל הקטן שלי נהרג הבוקר מירי של רובים.
אהבת חיי הלכה והתפוגגה מן העולם הקר והקשה הזה.
הדמעות שפרצו ממני כנהר גועש, לא יכולתי, עיניי הוצפו בכאב
וברוע.
הוא הבטיח לי, שלח לי מכתבים והתקשר בערבים להבטיח לי שהכל
בסדר, מחר הוא בבית, נהיה קצת ביחד, נצא לסרט.
הוא לא כאן, התמוטטתי בידי אבי, הילד הקטן שלי כבר לא פה.
הוא היה צריך להשתחרר בעוד כחודש ולאחר מכן אנחנו מתחתנים,
צועקת בקולי קולות.
אנשי הצבא הגיעו לשבת איתנו בתנחומים, אבל לא הרגשתי שהם פה
בכלל, הם לא עניינו אותי ולא אף אחד אחר בעולם הזה.
הכאב המר הזה, כמו סכין שחותכת ומסתובבת בבטני.
עוברת על ההודעות האחרונות שלו שהופיעו על צג המסך שלי
בטלפון.
"לא הגיוני, לא נכון, הוא היה אומר לי, הוא היה נפרד ממני, הוא
לא מת!"
אני מכירה את החייל שלי, הוא לא ישאיר אותי כאן לבד בעולם
הזה.
עם מי אני אתחתן?
עם מי אני אלד ילדים?
הכל התפוצץ ונעלם ורק אני נשארת מאחור ושואלת למה.