על הדשא שיחה שקטה,
אנחנו ביחד יושבים,
אצלנו הזמן נעצר,
אך כולם מסביבנו, ממהרים.

האם אין להם פנאי?
לאן הריצה? לאן הם ממהרים?
כל העונג והכיף, האושר שבחיים,
מתפספס. הוא לא בקו הסיום,
של המירוץ שבו הם רצים.

אני מתפנק בדברים הנפלאים,
אני מביט בך, בעונג.
שומע את קולך, מקשיב,
הוא מתוק וכה עדין, נעים,
החיוך על שפתיך, מחזה מרהיב,
אני תופס את ידך, מגע חמים.

עינייך כה עמוקות,
ולא, זו איננה קלישאה,
אני מרגיש כל כך בשמיים,
את כל כך עדינה, יפייפיה, נאה.

זמננו תם,
עלייך ללכת,
אני נשען אלייך, מומנט קרוב, חיבוק.
ופתאום שקט מוחלט,
הכל הפסיק, נדם,
רק אנחנו ברגע שלנו,
כל העולם מחוץ לבועה,
מחוץ לבועה שלנו, אי שם.

אני מושך אחורה,
העיניים ננעלות,
הנשימה נעתקת,
הטמפ' עולה בכמה מעלות...

אני נשען קרוב אלייך,
מסביבנו אור קורן, בוהק,
מעביר יד על לחייך,
רוכן בעדינות, אותך מנשק.

באותו הרגע הכל מאבד פוקוס,
אני זורם עם התחושה,
מאבד את הצפון,
כולי ב"היי" - אין כמו ההרגשה.

איפה השמיים?
אה, כן, אני שם.
מעופף כמו שאני אוהב,
בין ענן לענן, כמו מסומם.

בגן עדן?
יכול להיות,
אבל, רק, על האדמה,
כמה טוב לחיות.

מתיקות - עדינות - את,
החלום שלי, מתגשם,
אני חיי פנטזיה,
או מציאות, את חיי,
לא מפסיק להתרשם.

כה, אין כמו ההרגשה,
של הניצנים של משהו קרוב,
מתוק, נעים, מרגש,
שמא אומר "אהבה"?
אין כמו
הנשיקה הראשונה.