אני זונה
לא. זונה לפחות מרוויחה כסף, אני סתם שרמוטה.
שרמוטה של טקסטים.
אני אפילו לא שרמוטה של טקסט אחד שאליו אני חוזר בערבים קשים,
אני סתם שרמוטה שזורמת עם טקסט ככה על הרגע.
אי אפשר לקרוא לסטוץ שלי עם הנייר סיפור, גם לא מונולוג, אפילו
לא מסה. סתם מפגש ארעי עם נייר מקומט ועט דולף שמשאיר את
האצבעות שלי מלוכלכות אחרי המעשה.
לא יודע למה אבל אחרי זה יש איזושהי סיגריה,
אני חושב שאני מאוד נהנה לעשן את הסיגריה הזאת אחרי הכתיבה,
במיוחד כשזה קורה בפיה שקטה וקרירה, וכמו את הוויסקי, גם את
הדכאון שלי אני אוהב (אם אפשר) עם שתי קוביות קרח, ובלי מי
שיישאר לשאול שאלות מיותרות.
מעשן ושותה את עצמי למוות איטי ומייסר אבל מלא בתובנות.
השאכטה שורפת... נראה לי שגם אצלי איפשהו בגרון הצרוד ושבע
הצרחות והקללות השקטות המסוננות בין שפתיים ללשון, אלו ששורפות
הכי הרבה בוערת לה גחלת אדומה כמו בקצה של הסיגריה כשאני מוצץ
אותה לאט אבל בהתמדה מרשימה.
אני מכבה את השריפה בעזרת הנוזל המשכר הזה שהקרח נמס בו כבר
מזמן.
הוויסקי מחליק באיטיות למטה ומעביר בי גלים של חום, מבעיר מחדש
את מה שכבר בוער מזמן ואת מה שגם כבה לפני זה, כמו נושף על
גחלים לוחשות, אני מבעיר את עצמי ומוסיף לאש.
עינוי מתקתק.
סומק מתפשט על פניי, כפות ידי נעשות חמות, אני אוהב את זה.
אדים של אלכוהול או סתם עוד קתרזיס עולים ומציפים את הראש...
זנזונת מוכשרת שכמוך, אני מתרפק על ההרגשה קצת, כמעט מתחרמן
מחדש או שאולי זו סתם מוזה.
הסיפוק הרגעי הזה הוא אלוהי.
פעם הבטחתי לעצמי שבמילה אלוהי אני אשתמש רק כדי לתאר זיון,
ואחד ממש טוב. אבל מה אכפת לי, אני את העקרונות שלי זנחתי כבר
מזמן לטובת הנאות וסיפוקים מזדמנים... אני לא יודע לדחות
סיפוקים.
אני לא אוהב לדחות סיפוקים.
ממש שרמוטה.