המילים תקועות איפה שהוא בין המתוק למתוק, עדין מנסה להבין אם
זו אני שמחייכת או רק דמות שמשתקפת לי מן ההזייה. אנשים טובים
קרובים מאי פעם, האחרים דועכים עם הזמן, אולי זו התבגרות,
ואולי זו בכלל תקופה יפה שחכתה לצאת מהארון.
להביט במראה, ולהאמין.
להסתכל בשעון, ולהשאר אדישה.
לעצור את הכל, ולהיות שלמה.

השמש מביאה איתה את החיים, הגשם מביא איתו את החוכמה. אני
מניחה שאם אתאמץ אוכל למצוא את עצמי בכל עונה. בכל אדם, בכל
מקום אליו אוכל להגיע. קולות מוזרים מסביב כבר לא הופכים לחרדה
אינסופית, והפרידות מקלות על הלב, במקום לשרוף ולחלחל פנימה.
לחייך, ולהאמין.
להביט ביומן, ולשאר אדישה.
לישון עוד שעה, ולהיות שלמה.

ההצלחות שלי מסנוורות אותי, והכשלונות שלי בינתיים סגורים בתוך
תיבה. אולי תיבת הכחשות, אולי הדחקות. ואולי סוף סוף למדתי
להבין. אין סוף לסקרנות, אין סוף לשאלות - אך היום הן לא
הדברים היחידים שמחזיקים אותי. כתבתי שפעם חשבתי שהעצבות היא
קמצוץ של בינה, והיום נוכחתי לדעת  שבבינה יש הרבה מן העצבות.

יש בי משתיהן, וחוסר האיזון המוחלט ביניהן הוא יסוד הטירוף
שבי.
עכשיו אני מודה, שגם מן הטירוף יכולים לצמוח חיים, וגם באושר
טמונה הבינה.

הוידוי הזה יותר קשה מכל וידוי אחר.
להודות שטוב לך, גובל באומץ אדיר, יותר מלהודות שקשה לך.
את מסכנת כאן את האושר שלך, את הפסגה שלך - שהגעת או לא הגעת
אליה בכוחות עצמך, ובכוחות הגורל, האלוהים או כל כוח אחר שנמצא
אי שם.
זה לא משנה, את גם ככה מאמינה בהכל ובלא כלום.
פעם לא יכולתי לכתוב מאושר, הדמעות היו חורטות דרכן אל
המילים.
למדתי להפוך תקווה לחרוזים, ושאיפות למשפטים.
אולי מחר יהיה פחות טוב, אולי אפילו גרוע. אבל אני מוכנה לזה,
יודעת שמחרתיים הגלגל עוד יתהפך, הפסגות יהיו נמוכות יותר או
גבוהות יותר, ושאני - אשאר אני.