1. על דולרים  ושוטרים

מישהו קפץ מן המגדל. ידיו טולטלו לצדדים בניסיון מר להיאחז
בדבר מה. הוא נפל דרך כבלי החשמל אל תוך הצעקה האילמת של עצמו.
תוך שניות נחבט בכביש הסמטה שברחוב האחורי.

צבע שמן אדום נשפך כמו ממזלף אל מול עיניי הלך והתפשט אל צורת
הדלתא ליד הדלת החיצונית ומשם עבר בזרם דק מתחת לרווח הצר שבין
תחתית הדלת לרצפה ונשפך הלאה במדרגות אל עבר היציאה.
לעזאזל, עדיין לא הספקתי לטבול מכחול.  
והצבע הולך ומתפשט. מתחלק ומתרבה בטור גיאומטרי. מדהים!
הצעקה ששמעתי המשיכה להדהד באוזניי.
העיניים שלי היו שם, מאחורי הבית. הן ראו את גופת המת, ראו
הכל. נבהלו משהו ובהבזק רגע חזרו למקומן.
הוא היה דומה לי המת. אלא שעיניו החומות היו קרועות לרווחה,
בוהות באי שם בחלל והדם שנבע מבקע מכוער שבראשו יצר שבילים
דקים ועבים שנתיביהם עברו בערבוביה - בלא סדר, על עור פניו
הלבן.
מחיתי את אגלי הזעה שבצבצו על מצחי והופיעו גם בשקע שחרוט היה
לי על מצחי - תו בצורת ריש משהו שסחבתי עם עצמי מימי הילדות.
אורות נדלקו בחלון הגדול  שבקומה למעלה. על המרפסת היה שלט
צהוב עליו היו כתובות בשחור הספרות 20, מעליהן איש גבה קומה
לבוש בחולצה ססגונית משובצת כחול אדום לסירוגין שהבליטה בטן
מתוחמת בשתי כתפיות עשויות אף הן משבצות. הוא הלך לאיטו, בהדרת
חשיבות, אנה ואנה על המרפסת, מקטרת חומה בעלת פיה עגולה נעוצה
בפיו ועשן כחלחל היתמר מעלה. תחת בית שחיו היה תחוב תיק חום
ממנו הוציא שטרות כסף והעביר אותם אל אוויר העולם.

הפניתי מבט אל פתח החלון וכעבור זמן קצר ראיתי דולרים עפים
ברוח. קמתי בעקבות הצבע האדום ויצאתי אל ההמון המסתופף על
המדרכת. השטרות  נעו, כניע הנוצה, באוויר, כלפי מטה. עתים
עולים קמעה במשוב והנה שוב יורדים באיטיות מעצבנת אל מאות קצות
אצבעות המושטות אליהם. מתעתעים בעיניים חמדניות. חומקים מידיים
מושטות. דומה כי הקהל שנאסף לא ידע שובע בלהט העיניים הזוללות
המתאוות, והאצבעות הבלתי נלאות, כמו נלחמות על קיומן,  רצות
ומפרפרות  באוויר כמוצאות שלל רב.

האוויר בחוץ היה רווי אובך. אווירת תוגה. רעייתי לא רצתה שאלך
הערב. רצתה שאשב ליד המסרגות שלה ואשים עצמי צופה בטלביזיה.
ואני בכלל רציתי לצייר.
שהרי מה לי ולסדרות האלו.  
הילדים ישנו. זו אכן  הייתה שעה טובה של להיות ביחד...

אך הנה הדולרים האלו. לא חשבתי שבשל גופה אחת ודולרים מעופפים
ברוח אמצא את עצמי בחוץ.

הדולרים נפלו אט אט ברוח החמה אל עבר עשרות ידיים המושטות אל
על. עיניים חמדניות, כאמור, וגופים לוהטים. כמו עכברים
התרוצצו, האחד בתוך השני. ראיתי המוני עיניים לטושות אל מרחב
השמים ואצבעות דקות וארוכות מתחככות זו בזו דוחפות זו לזו.
לחיים אדומות וכמו ריר חייתי נוטף משפתיים רוטטות על המדרכת.
לרגע דומה היה לי שהמון רב של עיניים קרב עצמו אל פני, התבונן
בי כמו הייתי ייצור מעולם אחר. אך היה זה באמת לרגע, מיד חזרו
העיניים למקומותיהן ומחזה המרדף אחר השטרות הירוקים המשיך.

נזכרתי שראיתי סצנה מעין זו בסרט אך לא יכולתי להיזכר בשם
הסרט.

בחצר האחורית שוכבת גופה ולאיש זה לא מזיז כאן דבר!

פתאום נזכרתי שבבוקר השכנה הפליאה מכותיה בילד שבמקרה עבר ליד
ביתה. היא הייתה בטוחה שהוא צלצל בדלת שלה וברח. הילד התעלף,
אפשר שמת. נו מילא שיהיה.

חמקתי בין ההמון אל צד המדרכה שממול.
מאחורי נשפך הצבע האדום לכביש. הוא  ניכר בעזות הצבע שלו, אדום
בהיר נקי.  בלא רבב. עשיר באדמומיותו.
האיש שבדוכן הפיס חשף מולי לשון ארוכה וורודה ושינים לבנות.
הסתכלתי בו וראיתי כיצד פניו משנים צורתן אל צורת פני החילזון
האפור בעל המחושים.  נבהלתי ומיהרתי להיעלם מהמקום.

פניתי אל הסמטה המוארת בניאון שנמתחה לאורך קירות הבית. היו שם
קולות מונחים על הקירות כמו תמונות בתערוכה. לכל קול היה צבע
משלו והיו גם כאלו בגוונים שונים. הדבר נראה מוזר בעיניי אך
המשכתי הלאה. בהמשך ראיתי תמונות קול גדולות יותר, ססגוניות
יותר.  כשהפניתי ראש לאחור ראיתי קולות שיצאו מן התמונות והחלו
להתערבב זה בזה בקולות גבוהים נמוכים ודקים. היו להם צבעים
בגוונים לא מוכרים לא ידועים. פחדתי. קיוויתי שאולי זה חלום.
הבנתי שאם לא אמלט עצמי מכאן אני עלול להיפגע ואולי להיהפך
בעצמי לקול.

רצתי. אך הקולות רדפו אחרי. פניהם כשל בני אדם מעוותי הבעה.
פנים ששינו עוויותם מרגע לרגע. אופייני היה להם מעין חיוך
צלמוות כזה ממגנט כזה שהכריח אותי להאט ריצתי כנגד רצוני.
חשבתי לקפוץ לאוויר ולהתחיל לשחות בדיוק כמו בחלומות השחייה
שלי. לשחות ולנסוק כלפי מעלה.
קפצתי אך נעצרתי על מקומי. הבנתי שאני דורך במציאות ואינני
חולם דבר. לפתע נעלמו הקולות עם הפרצופים המעוותים כלא היו.

הסמטה הלכה ונעשתה צרה יותר ויותר, מעין משפך המסתיים בנקודה
עגולה צרה. שם, בירכתי הסמטה, עמדו שלושה שוטרים במדים בצבעי
ירוק בהיר הדוקים על גופם וכובעי מצחייה על ראשיהם. הם נעלו
נעלי שפיץ אדומות ולכל אחד מהם היה שרביט שחור המבזיק כוכבים,
בלא הרף, בידו.

תמיד פחדתי משוטרים, כך שאפילו החיוך הזה של גבה הקומה בעל
הדרגות הנוצצות על הכתף הרתיע אותי. משהו אכזרי הסתתר מתחת
לחיוך הזה. פנים עגולות, עור בהיר ורדרד מתוח, עיניים קבועות
היטב בארובותיהם ושפם קצר שחור עשוי כהלכה.

השוטר המחייך ניגש אלי.

עכשיו אגמור אותו ודי. אכן, הזדמנות פז.

אך כשהבטתי בו היטב היה נדמה לי שפניו דומים עד מאוד לפני שלי.
ההתאמה הייתה מעבר לכל דמיון.

הרגשתי בחרדה המחלחלת אל תוך חזי ומשהו בלתי מוגדר חנק בגרוני.
שני השוטרים האחרים לא חסכו פחדי מהם כאשר הביטו בי.  הם ליוו
במבט את השוטר החייכן.

חוסר מזל, חשבתי, סוף סוף עומדת לפניי הזדמנות לחסל שוטר והנה
הוא דומה לי. האמת שאם אירה בו בעצם אהרוג את עצמי. אך לתכלית
המעשה אפילו אקדח לא היה בידי.

"סלומינקו?" קרא אלי והושיט את ידיו לתפוס אותי.

2. טעות בזיהוי

"אני לא סלומינקו." השבתי בחרדה.

נזכרתי: אבא היה אומר לי להתרחק מהתקהלות של אנשים. לא שמעתי
בקולו. פעם ראיתי שני ילדים מתכתשים זה בזה, אחד נפל על הארץ
והשני ישב עליו וחבט בו ללא רחם. ניגשתי לראות בנעשה. היו שם
עוד ארבעה ילדים. דחפתי את ראשי ביניהם הסתכלתי ואני מחזיק את
הכינור בחוזקה בידי.
בתוך רגע הכינור נלקח מידי ואני  מוטל על הארץ, נחבט על ידי
המנוצח בכל כח ידיו.

"טעות בזיהוי!" אמרתי ואני מרגיש בדם האוזל מלחיי.

מבעד לרווח שנפער בין שני השוטרים האחרים ראיתי שלושה-ארבעה
אנשים מתקבצים בפינת  ירכתי הסמטה אל מקום אחד. הפינה שם הייתה
אפלולית בשל קרבת הבתים. כשחידדתי הסתכלותי בדמויות, ראיתי
לשונות ורודות ארוכות משורבבות כלפי חוץ, עיניים ירוקות ורעמת
שער על ראשו של כל אחד מהם. הם היו גבוהים יתר על המידה ורחבי
מידות. הבנתי שהם היו בעצם חיות ולא בני אדם. תמהתי על הבחנתי
הראשונה.

"סלומינקו, אתה תפרע עכשיו את כל חוב ההשתמטות שלך." פנה אלי
השוטר וצבט בחוזקה ללחיי. היו לו עיני כלב אדומות ופה קרפיוני
גדול.

"יש בידי תעודת זהות." אמרתי בקול רועד. "הנה!" פשפשתי ביד
רועדת בכיס האחורי. לא היה שם ארנק. פני שוב איבדו צבע. כיס
החולצה! נזכרתי.
"הנה הנה ראו", אמרתי והוצאתי את תיקון הכרטיסים שלי מהכיס.

"מזויפת, סלומינקו," הרצין אלי מבט רחב גרם אחד עם שיניים
ארוכות מעצבנות. הוא הניח יד בטון על שכמי .
"תפסנו אותו", אמר חגיגית לשני השוטרים שעמדו שם ממול. ועיניו
מתנמרות, לסירוגין, ממני אליהם.

המכנסיים ההדוקות האלו, הבטן הבוגרת והחולצה הירוקה עם
הכיווצים ליד כף היד, שיוו להם, בעיניי, מראה של ליצנים ובכל
זאת הם כלל וכלל לא היו מצחיקים.  
ניצוצות טרף ניבטו מעיני הכלב של רחב הגרם.
"סלומינקו החמקן! לפניכם." אמר וזרז אותי בדחיפות מקל בגבי אל
עבר הניידת. מישהו רחב זרועות קימט את חולצתי והרים אותי כדי
עמידה על קצות האצבעות.
"תראו כמה שהוא חיוור הבלרינה הזה", אמר וסובב אותי על קצות
אצבעותיי אל מול פני הנוכחים. הוא  צחק צחוק מבזה וזרק אותי אל
הפתח האחורי של הניידת.
החטאתי את הדלת ונפלתי על האספלט בדיוק על צבע השמן האדום. איך
הצבע הגיע עד לכאן? תמהתי לעצמי. אך כשראיתי אותו מתחלק
ומתרבה, מתחלק ומתרבה, נראה הדבר בעיניי נורמאלי לחלוטין.
כשקמתי, מוזר היה בעיניי ששום טיפה אדומה לא דבקה לגופי.

איזה סלומינקו איזה חמקן, מלמלתי לעצמי, האם אני חולם?

מישהו מהם, בעל זרוע ג'ינג'ית רחבה, זרק אותי אל הבגאג' הפתוח,
מטפחת מסריחה נקשרה סביב עיניי, הטנדר כמעט עזב את המקום.

מישהו שעבר שם שאל את בעל הזרוע הג'ינג'ית מדוע הוא זרק אותי
לבגאג' כמו הייתי איזו תרנגולת לאחר שחיטה.  

הוא ענה לו ששאלתו לא במקום ושחט אותו כהרף עין. לאחר מכן אמר
לי שלמרות הכל רחמיו עלי והציע לי סיגריה.

למרות שלא עישנתי מימי פחדתי משום מה לסרב לו ולקחתי אותה ממנו
ברצון תוך שאני משבח את טוב לבו "לב רחמן לך אחי", אמרתי לו.
"כן ירבו כמוך", הוספתי.

צמרמורת הייתה תחילתה של מערכת פחדים ומבוכות שנקלעתי לתוכה.
משהו דקר בגבי, כנראה להב של מעדר או חלקה של יתד ברזל.
מכונס בתוך פחדיי, עדיין הוזה בין חלום למציאות, עדיין מקווה
שכל זה יסתיים בכי טוב ושהטעות בזיהוי תוכר.
כשבעל הזרוע הג'ינג'ית הסב פניו כיביתי את הסיגריה בין
אצבעותיי ובלעתי אותה במהרה אל תוכי.

3. המורה לספרות מחטיבת הביניים

עוד אני יושב ומהרהר לי במר גורלי והנה מול עיני אני רואה
יצור קטן ומצחין, תוצר של ביב שופכין. פנים מוכרות מניין שהוא.
בעל המקטרת מושך אותו בצווארונו ומעלה אותו מן הביב. כולו נודף
ריח של שתן וצואה. הוא מושך אותו בגרוגרתו ומשכיב אותו על
הכביש כמו תרנגולת לפני סכין השוחט. חבול מוכה חסר תושייה אולי
חסר רצון חיים. הריקבון שהחל זוחל ברגליו  מעלה ריח של צחנה
ועיניו המשימות עצמן כמתות בארובותיהן מפחידות את העוברים
ושבים המביטים בו.
אף אני מהין ומתבונן בו: סניור לוי אני ממלמל לעצמי. הרי זה
המורה לספרות מחטיבת הביניים. מסכן. אני חושב בלבי.
"קום סלומינקו", אומר לו בעל המקטרת ובועט בו כלאחר יד ברגלו.
סלומינקו? לוי איציק. אני אומר בוודאות לעצמי.
משבעט בו באיש, נשמטה מידו קופסת צבע בדומה לזו שהייתה לי. היא
התגלגלה במורד הרחוב.  עקבתי אחריה עד שנעלמה בבור הביוב שליד
עיקול הרחוב.

המורה לספרות מן העממי התגורר ברחוב האפור המוביל אל סמטת
המדרגות הקטנה. הוא היה באמת נמוך, קרח צנום משהו ופניו, כפני
תולעת משי מצויה, היו חיוורים משהו. היה דמיון רב בינו ובין
הסלומינקו הזה אך לא הסלומינקו הזה ולא המורה לספרות דמו לי,
כך שלא הבנתי על שום מה ולמה חשבו אותי השוטרים לסלומינקו.

הייתה לו אשה שאהב אותה יותר מחייו. כך היה אומר לנו -
תלמידיו. ואנחנו חשבנו שהוא אוהב את עצמו אפילו יותר מאתי
האחות שהיה מסתכל בה כשהייתה נזהרת שלא לדרוך עליו בהליכתה. גם
הייתה גבוהה ממנו וגם הייתה מסתכלת בגאווה אל הקומה השלישית
לראות אם סמיון המורה לחשבון מציץ בה או לא.

בעל המקטרת הוליך אותו בזריזות אל הקיוסק שליד דוכן הפיס.

אצל הדוכן עמד איש גבה קומה בעל שער שחור אסוף לאחור מבריק
משמן שער. לבוש היה במכנסי ארס כחולות וחולצה אדומה פרומת
כפתורים. ידו האחת נשענת על הדלפק והשנייה אוחזת בבקבוק
וויסקי.
"אנטוניו", אמר לו בעל המקטרת. "קח אותו לניידת."

"קרב קצי", חשבתי. אך לרגע התעשתתי: "אולי, אולי אשתי תנסה
לברר את דבר האיחור ותפנה למשטרה. אך המשטרה רודפת אותי! היא
תתעקש. המשטרה לא תוותר. היא תוותר?"
נזכרתי בריב שהיה אתמול בינינו ונעשה לי רע.
"סלומינקו!" העיר אותי שוטר ממחשבותיי.
- היא תפסיד אותי. למה לה. -
"לא, אתם טועים בזיהוי",  עניתי.
"אנחנו לא טועים. לעולם. איננו טועים לעולם." ענה לי השוטר
וקרץ בעינו לקיוסקאי.
"זה סלומינקו!" הצבעתי ברוב ייאוש  על הקיוסקאי.
"אנטוניו", אמר לי הארס.
"אנ טו נ יו" חזר כשהוא חושף מולי שיניים צהובות ארוכות
ומעוקמות.

עכשיו הם זרקו את "המורה לספרות" לרגליי. "טפל בו", אמר בעל
דרגות הקצונה, בעט בו בעכוזו  בנעל השפיץ, הפנה ראשו לאחור
והלך.

4. בגיהינום של מעלה

מאוחר יותר מצאתי עצמי בתוך חדר רחב מידות ובו מספר בני אדם.
איש אחד היה כבול אל כיסא בגבו אלי. שמחתי שזה לא אני. המורה
לספרות חשבתי. אולי בעל הקיוסק?

מישהו סובב את הכיסא. הופתעתי, זה לא היה המורה לספרות אלא
האיש שנזרק אל הסמטה שברחוב האחורי. מוזר. מוזר עד מאוד והרי
ראיתיו בראש חצוי כולו דם והוא מת על באמת! גם עכשיו הפנים
שהסתכלו בי דמו מאוד לפני שלי. אלא שעכשיו היו נקיים מדם,
שלמים אך חיוורים מאוד. כשהסתכל בי היה נדמה לי שאני מסתכל על
עצמי.

שוטר אחד לחש לי על אוזני שמדי פעם הם מעלים את האיש הזה
וזורקים אותו מקומה גבוהה יותר.
תמהתי.
"תבין", הוא לחש לי, "כך מקובל במחוז הזה. וזה על פי פקודות
קבע לסדר היום."
נבהלתי.
הבטתי אל פני הדובר אלי. זה היה זכריה המ"כ מהטירונות. נפל לי
האסימון והבנתי על שום מה ההין לגלות לי מסודות המחוז. אחוות
צנחנים. גם לאחר שנים. נו נו, קורטוב של דבש בתוך המרירות
הזאת, חשבתי.
"ומה עוד?" העזתי.
"זה לא מספיק?" השתהה קמעה כמהסס אך בכל זאת קרב פיו אל אוזני
ולחש. "ההתחלה היא מקומה 20, הפגיעה קטלנית אך הראש בדרך כלל
נחלק לחצי. החל מהקומה העשרים וחמש הראש מתפרק לחלקים והגפיים
מתרסקות.
"כמה פעמים?"
"שלושים פר אדם ליום. בלילה עושים זאת לנשים."
"וכמה בסך הכל לאדם?"
"לפי מניין העברות. המצוות כאן לא נכללות בחשבון."  
"אתה צוחק זכריה", אמרתי.
"אני לא צוחק ואינני זכריה."
"אז מי אתה?"
"הרב של השכונה, וכי אינך מזהה אותי?"
נדהמתי לעצם המחזה. אכן הרב של השכונה! ויכולתי להישבע שלפני
רגע היה זה זכריה המ"כ מהטירונות שדיבר אתי.

"המורה לספרות" עצמו היה בסביבה הקרובה. אף הוא לבוש מדי שוטר,
שוחח עם הקיוסקאי אגב כך שנהנה, מן הסתם,  לדרוך על כף רגלי.
הם שינו לו את הצורה. הפכו לו את הפנים כך שתאמו פחות או יותר
את התמונה שהסתכלה עליו מנגד.
כשפקח את עיניו ראה קבוצת אנשים מקובצת סביבו ושיחתם נסבה
עליו. הייתה ביניהם אחות בלבן. זו הייתה במקרה אחותי אך היא
הייתה דומה שתי טיפות מים לאחות אתי הגבוהה מהעממי. כמה
שאימצתי זיכרוני לא הצלחתי לברר איך הגעתי לשם. מכל מקום
הבטחתי לחוטפים שאני ממש חלק מהם ושיטתם מוצאת חן בעיניי
ואפילו אהיה מוכן לצאת למשימה הבאה ברגע שאך אצווה לכך.

"אפילו לדחוף מישהו מהמרפסת אל מותו." שאל אותי הקיוסקאי שהיה
לו פה פחוס ושיניים דקות וארוכות.
"בטוחני שאבצע משימה זו על  הצד הטוב ביותר", עניתי...
אחותי טפחה לי על השכם לאות של שביעות רצון.
נבהלתי.
הם צחקו ואף הם טפחו לי על השכם.
"כל הכבוד סלומינקו", הם אמרו.

ושוב לא הבנתי מה עניין סלומינקו אלי. מכל מקום הייתי משוכנע
שהדרך שלי אל החופש סלולה וכל כך בטוח הייתי בהצלחתי שאפילו
חשבתי לרגע להשתעשע מעט ואולי באמת להצטרף אליהם לזמן מה.
למה לא? חשבתי, מה רע בכך.
מאחר ורווח לי, פניתי אל אחותי והסבתי תשומת לבה לכך שהיא דומה
לאתי האחות מהעממי. היא צחקה צחוק פרוע.
"אתה חולם חבובי", אמרה.  

עכשיו שנאתי את אחותי שנאה של ממש,  אך הבנתי שלא אפגע בה.

5. בקומה העליונה

עוד אני מהרהר ומישהו מהם זרז אותי לעלות מעלה במדרגות. האנשים
שלפניי נעשו ארוכים מדי, כולם לבושי חליפות שחורות מחויטות
להפליא.
"לקומה שביעית!" אמר בעל המקטרת. מעניין שהקול שלו יצא מתוך
עשן המקטרת ולפיכך נשמע עמום משהו ומעורפל. תופעה זו נראתה
בעיניי מאוד לא טבעית. האם אני חולם? המשכתי ללכת.   הבנתי
שתוכניתי השתבשה ופחד החל אוחז בי. רציתי לסוב לאחור ולברוח אך
לא. צבע השמן האדום החל עולה מעלה במדרגות. זו תופעה על טבעית
חשבתי. סימן שאני חולם. אך לא. מאחוריי נישא הכיסא עליו ישוב
היה הנדון, כבול מפוחד אפילו רועד. השיניים שלו נשרו בזו אחר
זו מתוך פיו המכווץ לקמטיו ומעט שער שהיה לו בראשו סמר. מישהו
עודד אותו בכך שהסביר לו שככל שייזרק מקומה גבוהה יותר המוות
שלו יהיה מהיר יותר בלי ייסורים והתפתלויות.
"הכי טוב זו נפילה ישירה על הקודקוד. כך יש סיכוי טוב שהראש
שלך יתחלק לשניים והמוות ממש יהיה מיידי. אם אני אזרוק, אשתדל
לעשות אתך את החסד הזה." כך אמר לו אותו אדם  וקרץ לו בעינו.
"אל תשאל אותי מדוע", הוסיף, "נו טוב, אגיד לך, אני בעל לב רך
וטוב מטבעי."  הסתכלתי עליו, על המגיד הזה, הוא נראה לי
פסיכופט ולא בדימוס. כשראה שאני מביט בו הסב פניו ממני. שמתי
לו מבט אורב בצד ימין ומשנלכד תמהתי שבעתיים. זה היה לא אחר
מאשר סמיון המורה לחשבון מהעממי שמהקומה הגבוהה.
הם הושיבו אותו על כורסה רחבת מידות והגישו לו ארוחה דשנה.
שלושה אנשים היו אתו בחדר. לאחד מהם הייתה מקטרת נעוצה בפיו
ועיניים כבויות שקועות עמוק במחילותיהן. זה היה בעל המקטרת.
הסתכלתי עמוק לתוך פרצופו וראיתי כמו שכבת עור דבוקה לאחרת.
הוא הצמיד כף ידו אל מקום הרקה ומשך באחת. מסכת עור ירדה מפניו
וגילתה ארשת פנים אחרת וצורת פנים שונה. זיהיתי אותו מיד,
המנהל שלי מהקומה השלישית. משום מה הוא היה לבוש בחצאית מיני
קצרצרה ומראשו המקורקף נמשכה צמה סינית ארוכה. גם פניו החלו
להשתנות מולי ומפני המנהל המעוותים שינו צורתם לפני חזיר וורוד
כמו זה שראיתי בגן החיות בפריס. הוא המשיך למשוך עשן במקטרתו
וקולו עלה בעשן מעלה מעלה.
"אתה." הצביע עלי. "אתה סלומינקו החמקן. אתה תוציא את החלאה
להורג." כך אמר והצטרף לשלושת האנשים מאורכי הקומה שעמדו אצל
הקורבן.

השלושה שוחחו אתו על עניינים הנוגעים לחיים ולמוות. דיברו על
לבו, הסבירו לו שטוב לו לאדם לקחת אחריות על עצמו ולפעול לפי
צו לבו ולא לפי רצונותיהם של האחרים. הם הסבירו לו  שהרשעות
היא מחויבת המציאות, והרבה פעמים טוב שהיא מנוצלת. שאם לא כן
הרי שלא הייתה נבראת לעולם!  ואם באה, סימן שצריכים לה.
הם ליטפו לאגו שלו כשאמרו שנטילת חיים באופן עצמאי היא מיתה
מתוך אומץ לב. אולי גם אמרו שמותו עשוי להביא להחלמת אשתו
המדוכאת המדוכדכת. הוא כיוון לירוק עליהם אך הם לא הגיבו
באלימות. רק המשיכו והסבירו לו שבין כך ובין כך דינו נחרץ.
"שלושים ליום", הזכירו לו, טוב יהיה אם ייקח גורלו בידיו מאשר
הם יצטרכו לעשות זאת עבורו.

"אם אתה רוצה להוכיח את עצמך, עכשיו זה הזמן", אמר לי עכברוש
אחד מבין השלושה. "שמע בעצת בעל המקטרת. לא סתם בחר בך
כתליין."
משהו רע חלחל אל גרוני. הרגשתי מעין חרדה, מעין התכווצות כלי
הדם בתוכי.
"הוא יהיה התליין", אמר מישהו בעל פנים לבנות וחלקות כקרח,
השיניים שלו היו שחורות.
השמן קם ודחק בי אל עבר האיש שבכורסא.
האיש שבכורסה נעץ בי מבט מתחנן. פניו היו כל כך דומים לשלי עד
שכמעט האמנתי שהוא בעצם אני.
"זה לא קשה", אמר אלי השמן, "זו עבודה פשוטה ביותר וברי לי
שתצליח בה. כל שאתה צריך הוא לדחוף אותו מהמרפסת. סבורני שלא
תיתקל בהתנגדות מאחר והחלאה כפות."

האיש הכפות התפתל על מושבו מפחד, מנסה להשתחרר מהכבלים אך
לשווא. התפתלותו גרמה לצחוק רם מצד הנוכחים והיו גם כאלו
שהתנשמו והתנשפו מרוב עונג ושמחה. לפתע צעק האיש: "סלומינקו!
רחמים, סלומינקו!" הסתכלתי בקו אחד עם המבט שלו. עיניים
מרושעות ומפחידות הסתכלו מתוך התמונה הגדולה שהייתה תלויה מנגד
על הקיר.
נזכרתי בתמונות הקול הקפואות שבסמטה. התמונה של סלומינקו הייתה
דומה להן בעיצובה. מתחת לתמונה הייתה כתובת לא כל כך ברורה.

"אני לא סלומינקו", אמרתי לו.

המורה לספרות והקיוסקאי בעל מכנסי הארס הכחולים תפסו אותו
בזרועותיהם ומשכו אותו אל עבר החלון .
"שמוט אותו החוצה!" פקדו עלי. בעל המקטרת יצא למרפסת, מן הסתם,
כדי לפזר דולרים.
פחדתי.
שמוט אותו, הם ציוו עלי בקול. דחפתי. בכל כוחי דחפתי. אפעס
האיש פנה אלי וצחק בצחוק פרוע. למה אתה מנסה להרוג אותי? שאל,
היית רוצה שיעשו לך כך?
"לא לא", נבהלתי.
הקול של סלומינקו יצא מן התמונה ובקולות מוזרים העלה רוח חזקה
בחדר. הרגשתי שאני עומד ליפול מטה. נאחזתי בכל כוחותיי במעקה,
בעל המקטרת נפל, גם הקיוסקאי והמורה לספרות. יד אחת ניתקה
ממקומה, גם השנייה נפלתי אל אוויר העולם.

התחלתי לשחות, הצלחתי.
הבנתי: אני שוחה באוויר, משמע אני במציאות ולא בחלום.
האמנם?

כשהפניתי ראשי לאחור ראיתי את בעל המקטרת יושב על מקטרתו וצף
על האוויר ואילו הארס הקיוסקאי חותר במלוא המהירות אחרי.

ידעתי שעלי לעבור את קו האוויר שמעל הסמטה שמאחורי הבית.
שם נמצא הגבול. אחריו המבול ולפניו החלום הבא.

הצלחתי. עברתי את הגבול אך טרם לכך הסתכלתי מטה אל מאחורי
הבית.
ראיתי את הגופה שנפלה מטה. היא הייתה מרוטשת לחלוטין, שכובה
בתוך כתמי דם שקרש. לידה הייתה קופסת צבע אדום. חידדתי מבט אל
הקופסה והבחנתי בכתובת שהייתה כתובה על נייר העטיפה שלה:
"סלומינקו בע"מ חברה לייצור צבעי שמן". מעל הכתובת הייתה
מצוירת דמות  עם תו חרוט לה על המצח. הבטתי בפני האיש ששכב שם,
התחלחלתי כולי, הפעם זיהיתי בוודאות: זה הייתי אני.