קוראת לעזרה בכל כוחי, צועקת, צורחת, מכאב ולא מהנאה והוא לא
מפסיק. חושב שאני אוהבת את זה. חדר לתוכי בכל כוחו ובכל גודלו,
ידיו בכל מקום. מחזיק אותי שלא אוכל לברוח. לקח אותי למקום שבו
איש לא יישמע את זעקתי. מתנתקת מגופי, מחכה שהסיוט הזה יחלוף.
חסרת אונים בגוף שכבר לא שלי אני ממשיכה להתפתל מכאב. כל מגע
מעביר בי צמרמורת ובחילה. נפשי המופקרת בגוף מזוהם, פצע עמוק
שאיש לא רואה. מסתגרת בתוך עצמי אחוזת טירוף, מנסה לנקות ללא
הצלחה את גופי ממגע ידיו שחרוט בי לנצח.
מפחדת לצאת החוצה, מפחדת להיות לבד בדירה, מפחדת מאנשים
קרובים, מפחדת מגברים חזקים. רוצה לאהוב אך לא ראויה לרגש
הקדוש הזה. נרתעת מכאבה של נפשי האבודה שכבר לא יכולה להרגיש
דבר.

איש לא היה שם בשבילי אז. איש לא הבחין שמשהו השתנה ושהאש
התמימה כבתה. לאף אחד לא היה איכפת מנפשי הפצועה ומגופי
המופקר, אף אחד לא הרגיש בהבדל.
נשחקתי בתוכי יום אחר יום. מהלכת כזומבי. מתה מבפנים.
נוסעת למקומות אחרים נטולי זיכרונות ואנשים ששואלים שאלות.
כבר לא נרתעת ממגע, למדתי לחיות עם הפחד והבחילה. יש כאלה
שיבחינו ברעד ויעדיפו לא לשאול ולהמשיך. יש כאלה שבכלל לא
ישימו לב.
לא מחפשת נקמה. רק לעזור לאחרות כדי שלא יישחקו, כמוני.
מחכה כל יום למוות שייגאל אותי מהייסורים והזכרונות שכנראה
ילוו אותי עד יומי האחרון.
ואף אחד לעולם לא יידע.

גם אתם שקוראים את זה עכשיו, לעולם לא תדעו האם זה באמת קרה.
לעולם.