"אימא למה האיש שם שוכב על הרצפה? אימא למה אנשים מתעלמים
ממנו? אימא הוא לא סתם שוכב נכון? את יודעת איך קוראים לו
אימא?"
" לא מתוקה, אני לא יודעת איך קוראים לו, אבל אין לו בית אז
הוא גר ברחוב."
"מיסכן."
הוא מביט ביובל שלי במבט חודר, מסתכל לה עמוק בתוך הנשמה,
כאילו הוא מנסה נואשות למצוא משהו, יובל שלי מחייכת אליו
ומנופפת לו לשלום.
הוא רומז לה עם האצבע להתקרב. יובל מסתכלת עלי, אני מוציאה 5
שקלים מהכיס ומושיטה לה אותם, "לכי תני לו מתוקה, אני אהיה פה,
במסעדה, תני לו ותחזרי מיד".
היא רצה אל האיש המסקרן ששכב שם, בדממה כבר 10 דקות, או לפחות
בזמן שהיא הסתכלה עליו.
כאשר היא הגיעה היא הסתכלה עליו במבט עקום טיפה, מנסה לקלוט
טוב טוב את כול הפרטים שהיו לו. היא מתחה את ידה ופתחה אותה
לאט כמו שנותנים לילדה ממתק. הוא הביט בכף היד המושטת בסקרנות.
כאשר ראה את תוכנה הוא ביקש מיובל לשבת.
היא התיישבה מולו, על אבן בולטת במדרכה, הוא הביט בה מספר
רגעים, וניראה שהוא מחטט במוחו בקדחנות, הוא כנראה מזמן לא
דיבר עם ילדה קטנה כמו זו.
היא מיהרה לשבור את השתיקה.
"מה שמך".
היא לא שאלה את זה, כי היה ברור לה שאין לו הרבה תשובות
בשבילה. היא פשוט אמרה.
הוא חשב שניה ואז אמר, "זה משנה?"
היא אמרה שכן, כי אז היא תוכל לבדוק בספר טלפונים ואז אם היא
תרצה להתקשר אליו.
-"אין לי טלפון".
-"אין דבר כזה שאין טלפון".
-"לי אין".
יובל הבינה שזה לא מתפתח לשום מקום ועשתה מה שהיא למדה ממני
לעשות כנראה.
"טוב, אז אל תגיד אם אתה לא רוצה". ושתקה.
הוא כעס טיפה שהיא לא מתעקשת, הוא היה רגיל לאנשים ווכחנים
ועקשנים.
-"ירון".
-"מה?"
"ירון, זה השם שלי, טוב"?
"טוב."
-שתיקה-
" איך קוראים לך?"
היא חייכה לעצמה. היא יודעת שעכשיו היא עוררה את סקרנותו.
היא החליטה לשחק במשחק שלו.
"אני?"
הוא לא הבין, כמובן שהיא מי עוד יושב ומדבר אתו כרגע.
בכל זאת הוא הנהן לילדה המוזרה וחיכה.
-"יובל."
-"יופי."
הוא ענה ,נותן לה להרגיש שהיא עשתה לו טובה גדולה כשהיא אמרה
לו את השם שלה.
היא דחפה ליד שלו את החמישה שקלים שאימא שלה נתנה לה וקרצה
לו.
"תקנה לך משהו טעים".- "ירון".  
היא חצתה את הכביש בדילוגים מהירים, מאושרת שיש לה "כמעט חבר"
חדש.
"כמעט-חבר" ככה היא וענבר קראו לאנשים שהם הכירו סתם ככה,
באמצע היום.
מכונית ענקית לא ראתה את יובל.
יובל צרחה הרבה אחרי שהמכונית פגעה.
היא רצה אחרי המכונית. מקללת ובוכה.
הבובה שלה נהרסה לגמרי. כל השיער נתלש, ומה שנישאר על ראשה
המתוק היה מלא חומר שחור ומסריח, על הבטן המתוקה שלה היו סימני
גלגלים והיא הייתה מעוכה.
בשביל יובל היה זה אחד הרגעים הקשים שאתו היא נאלצה להתמודד עם
עכשיו.
רצתי אליה בבהלה, מסיטה את עיני כל הרחוב מהילדה המבוהלת,
אליי. האימא המבוהלת וההיסטרית הרבה יותר.
היא ניגבה את הדמעות שלי ושל הבובה, ואמרה- "לא נורא אימא. היא
בסדר, אל תדאגי".
והראתה לי את הבובה כהוכחה שהיא לא סתם אומרת.
חיבקתי יובל שלי חזק חזק.
היא נשקה לי על המצח ושאלה אם אפשר ללכת הביתה.
באוטו, היא סיפרה לי קוראים לו ירון.
"ירון מה" שאלתי.
היא שאלה, "זה משנה?".
אמרתי שנוכל לבדוק אולי ולהתקשר, אז היא חייכה חיוך מרחם
ואמרה," אימא, את לא יודעת שיש אנשים בלי טלפון?".
צחקתי וליטפתי את הראש הכתום שלה.

למחרת בבוקר היא רצתה לבוא איתי לבנק.
"את שונאת את הבנק יובלי, את הריח המעצבן, וכול האנשים שלבושים
כזה יפה, ודוחפים בתור."
"אז מה, אז אני אחכה אצל ירון".
"את בטוחה?" שאלתי, "בטח," היא אמרה- ירון הוא "כמעט חבר."
איך היא שמחה שיש לה כמעט חבר, לענבר כבר היו חמש כמעטים,
וליובל זה הראשון.
היא רצה אל המקום שירון ישב בו.
הוא כמעט וצחק כשראה מין יצור קטן רץ ואחריו רצה נואשות מין
רעמה כתומה של שיער.
היא התיישבה בלי לשאול בכלל, ואמרה, "ירון, אתה חושב שאני
יכולה להיות כמעט חברה שלך?"
"את רוצה להיות חברה שלי????" הוא התפלא.
"מה פתאום היא עיקמה את מבטה, איכסה בנים, רק כמעט חברה!"
הוא אמר שאם ככה זה בסדר.
היא שמחה, וצחקה צחוק מתוק כל כך, שנישמע כמו תינוק מאושר.
הוא כל כך רצה לצחוק ככה.
במקום הופיעה לו דמעה קטנה בקצה העין.
היא אמרה שהיא חייבת ללכת כי אימא תכף תצא מהבנק והם יצטרכו
ללכת הביתה, אבל לפני שהיא הלכה היא הוציאה מהכיס מין דף מקופל
ושמה ביד שלו.
היא נעלמה באותה עליצות שבה היא באה, וירון פתח את הקפלים של
הדף.
בתוך הדף הייתה שערה קטנה של יובל ועל הדף היה כתוב, "לירון,
הכמעט חבר שלי."
הוא מחה את הדמעה שעכשיו התחילה להתגלגל על האף.

אחרי שבוע מאותו יום בבנק יובל ביקשה שאני אקח אותה אל ירון,
היא אמרה שיש לה משהו נורא נורא חשוב לספר לו.

עצרתי קצת לפני המקום של ירון.
המדרכה הייתה מלאה שוטרים.
הכול היה מוקף מין סרט צהוב כזה, כמו בסרטים.
יובל שאלה למה עצרתי.
אמרתי שאי אפשר להמשיך, צריך לחזור הביתה.
יובל שלי, ראתה בפנים שלי שמשהו לא בסדר.
היא פתחה את דלת האוטו ורצה אל המדרכה של ירון.
"ירון?" "ירון?!"
אף אחד לא ענה לה.
היא רצה אל השוטרים ונדחקה במיומנות בין רגליהם. היא עברה בשקט
את הסרט הצהוב.
שם, על הרצפה של ירון שלה שכב מישהו. היא לא ידעה מי הוא כי
הוא  היה מכוסה במין שמיכה.
היא הרימה את רגלה וראתה שכל הסנדל שלה מוכתם בדם.
היא התרחקה צעד לאחור. עדיין לא הבינה מי הדמות בסדין.
מתחת לסדין הציצה יד, ביד היה מונח פתק.
פתק לכמעט חבר.

בצעד ענק היא התרחקה לאחור.
מחתה דמעה ענקית שגררה אחריה צרור של השקוף המלוח הזה.
היא התקרבה שוב, דוחפת במרץ את השוטרים, היא לקחה את הפתק,
דרכה בחלק הריק שלו עם הרגל שהייתה רטובה בדם של הכמעט שלה,
והדביקה את הפתק על החומה מעל.
נשבעת שהוא הכמעט חבר האחרון שלה.