כשהרעב מכה בך באדוות מדגדגות זה נעים אבל כשהוא סוער וגועש
לילות וימים, שבועות רבים - זה ממכר; היי פסיכודלי בעיניים
ורודות, המוח שלך כגוש פלדה הצפה על שמן זית בכבישה קרה.
מה?... לא, תודה, הכל בסדר. דו-שיח אנורקטי על מהות השלטון
בהתקדמות של חילזון. הרוח חזקה פה כמו מרק.
נסיכות צצות פה מתחת לשיח היסמין, באות להריח את גבישיי
השושנים. אני לא ממליץ להתקרב לשם - האדמה זרה. השורשים
גוססים.
כדאי שתביאו אתכן כמה ניירות ליטוש. בעצם, תביאו הרבה ניירות.
אין לי איך לגלגל.
התפצלתי לשניים. בן אדם הטרוגני שכבר לא מצליח לטפס אל מחוץ
לגדר. גם די בולט בשטח - הצלפים יבחינו בי וודאי.
פעם הייתי משתמש בצבעי פסל זולים בכדי לטשטש את עקבות הזמן.
כיום, אין מספיק כסף אפילו בשביל חזון מההיילנדס. ובטח שלא
לפחית שימורים אגרונומית. המצב שואף לאפס המוחלט. יש עוד הרבה
לאן לרדת, אחרי פרנהייט.
בום! בום! בום! קיבת בס נטולת מצילות..
... וכאילו כלום, מצאתי את עצמי יושב מסביב למדורה עם עוד
שלושה יצורים לא אנושיים, לא ממש איים.
שלא כמו השמש בצהרי היום, אורו של הירח היטיב עם עורי. אבל
עדיין כואב - קיפוד ים בתוך הלב, חופר דלוק בקרנבל חלומות
משוגע. "מטורף!" צועק אחד מהם על זה שלא נראה במיטבו, שלקח את
השאיפה האחרונה.
תראו כמה אושר בוקע מעיניו הצבעוניות. מעניין איפה הוא
עכשיו...
רוח מלאה שברה ענף. קול ההתבקעות - כל פיצוץ מיותר, צנח עלינו
משמיים מחייכים בגומות-חן נוצצות והשאיר את הערווה בוכייה
ואותנו, שלושה. "במילא הוא היה מטורף..."
חישלתי את עצמי כברזל לוהט במדורה של מוקיונים. "אתם, שניכם!
אתם בכלל לא קיימים אז תפסיקו לשתות לי מהקפה."
זה שכן נראה במיטבו נעמד מולי והניח את ידיו על כתפיי. "אני
מבין לכעסך," הוא מנסה לנחם אותי, "גם לי נגמרו השאיפות." |