דרך חלון ביתו הבחין במבטה, שעה שהחלה לנסוע במכוניתה והביטה
במראה. הוא הבחין בניצוץ שהבזיק בו רוח נעורים וזרק אותו אלפי
זיכרונות אחורה. בכלל לא יכול היה הוא לזכור דבר שקרה לפני
כחמש דקות, אבל משהו בהצטלבות מבטם זרק לו זיכרון רחוק.
הוא ידע דבר אחד ואף רשם אותו לפני התאונה בפתק קטן ששם בקופסת
העץ האישית שלו.
"כל העולם והיא". רשם בפתק בכתב מבולגן שנראה כי נכתב
בפזיזות.
לפני התאונה הוא כתב הרבה, אפילו פרסם כמה ספרים. הוא לא סופר
גדול אבל בהחלט אחד שספריו נמצאים אצלכם בבית, שוכבים ומעלים
אבק במדפים. גם אתם לא תצליחו לזכור במה בדיוק עסקו ספריו
והרושם שהם השאירו זה בערך הרושם שמשאיר קיר מקולף בחדריכם.
אתם יודעים שהוא מתקלף, וודאי השקעתם בקיר המקולף כמה מחשבות,
אבל ביציאתכם מהחדר כבר חשבתם על דברים אחרים, שוליים הרבה
יותר.
הוא אהב אופנועים, במיוחד מהירים ומסוכנים. לילה אחד, לא שונה
במיוחד מכל לילה אחר, בזמן שבדק את יכולת ביצועיו של המנוע,
בסל"ד גבוה במיוחד, בהילוך נמוך, לקח סיבוב חד מדי בכניסה
למושב שלו. אבן חצץ חדה וקטנה נתקעה בחריצי גלגלו, נזרקה
בעוצמה גבוהה במנועו, גרמה לו לאבד את יציבותו ולהחליק. יותר
נכון לעוף מאה מטרים היישר לתוך שלט הכניסה למושב. בדיוק
ב"ברוכים הבאים ל..." כמו כן, הוא לא אהב קסדות, בטח לא את אלה
ששומרות על הראש שלו שלם. תמיד טען שהקסדה חוסמת לו את
המחשבות. והרי שרעיונותיו הטובים נרקמו במהלך רכיבה על
האופנוע. מעניין אם חלפה לו הברקה בזמן שריסק את השלט בראשו.
אמנזיה כרונית, החלק שאחראי על שמירת הזיכרונות כבר לא מאחסן
שום דבר, אלא מוחק אותם זמן קצר אחרי הגעתם, הסבירו הרופאים
למשפחתו ולאהובתו, בשפה פשוטה ללא כניסה למונחים רפואיים
קרים.
היא לא האמינה, גם כאשר באחד הימים בזמן ששהה בבית החולים חלף
על פניה ונעצר כדי לבקש ממנה אש כאילו היתה כמו עוד כל אדם
בעולם ולא היא, ההיא שנהג הוא להפריד משאר העולם. גם אז היא לא
התייאשה ובחרה לא להאמין. היא ראתה אותו מביט ביצירותיו ואינו
מאמין שהוא כתב אותם. הם לא החזירו לו שום זיכרון על היותו
סופר.
משפחתו ניסתה להרגיעה ולומר לה שהוא מגלה את העולם מחדש כמו
תינוק, אבל היא לא רצתה תינוק סקרן, היא רצתה אותו, עם כל
כישרונו ועם כל אהבתו הבלתי מתפשרת.
לרוב הוא היה מהלך במושב הלוך ושוב, תמיד היתה נשמה טובה
שהחזירה אותו הביתה שעה שהיה מנסה לנחש את מעשיו במושב הלא
מוכר הזה.
השנים עברו והיא התייאשה. בכל יום הוא היה מגלה אותה מחדש ובכל
יום היא היתה מאבדת אותו. היא ניסתה בכל כוחה להזכיר לו את
קיומה בעברו, ערב התאונה. היא לקחה אותו למקום הקטן שלהם
במושב, מתחת לכוכבים, במקום בו שכבו לראשונה. היא הקריאה לו
שירי אהבה שפעם כתב עבורה.



היא אפילו לבשה את השמלה שקנה לה לנשף "ברנשים וחתיכות" שארגנו
פעם חבריו למושב.
אבל הוא היה מביט בה במבט מתנצל, נושק לה ואומר שהוא מאמין
שאהב אותה, אך אינו מצליח להיזכר ברגשותיו.
היא הכירה בחור חמוד, לא אהובה המקורי אבל בהחלט תחליף נאה,
היא אף התחתנה איתו אבל לא לפני שביקרה אותו בפעם האחרונה
בביתו, מקווה שאולי ההלם בדבר חתונתה הקרובה יעורר בו זיכרון
רחוק. אולי יעורר בו את קיומה בזיכרונותיו, אולי יעורר בו קנאה
שתוביל לרגש.
היא התיישבה מולו במרפסת ביתו והוא התנצל ונאם שאינו זוכר איש
ואף קרא מתוך פנקס קטן את ההסבר לסיבה שאינו זוכר כלום. היה זה
פנקס שרשמו לו הוריו כדי למנוע מבנם אי נעימות כאשר יחלוף על
פני אנשים שהכיר ולא יזהה אותם.
היא אמרה לו את שמה, הזילה דמעות, מחתה אותן בידיה ותירצה שהיא
פעם למדה איתו בכיתה ורק באה לבקר כי היתה בסביבה. היא לחצה את
ידו, נישקה נשיקה חמה ללחיו, נכנסה לרכבה והתניעה. הוא נכנס
לביתו, הביט בחלון ולפתע הרגיש צורך עז לפתוח את קופסת העץ
שלו, שם ראה את הפתק שרשם פעם. "כל העולם והיא". בפעם הראשונה
מזה שנים הוא נזכר בזיכרון רחוק. נזכר כיצד תמיד כאשר נסעה
ממנו, הוא היה מביט בה דרך החלון עוזבת, אך תמיד מציצה במראה
ועיניהם היו נפגשות מבין כל הזגוגיות ואיך תמיד חשב שרק היא,
בשונה מכל העולם, תוכל לראותו מכל זווית שהיא, דרך כל הזגוגיות
והמחסומים שהיו ביניהם. והוא רשם לעצמו על פתק קטן את הכותרת
לספר שחשב לכתוב. "כל העולם והיא". הוא דמע רבות, התיישב על
הכיסא מול קופסת העץ, שפשף בעיניו וכעבור חמש דקות לא יכול היה
להבין מדוע עיניו שורפות כל כך.