צלה הייתה בת המעמקים. ידעה היא היטב את צפונות האדמה ואת
שיריה העמוקים. שוטטה ימים רבים בתוך מבוכיה החמימים ונקיקיה
החלולים, שתתה ממי התהום שנקוו לתוך אמא אדמה ואכלה שורשים
שהשתרגו בקירות מערותיה.
אחת לשנה, ככל בנות המעמקים, ביום הארוך ביותר בשנה, הייתה צלה
עולה אל פני האדמה. היה זה שיא הקיץ, ואחיותיה בנות האור היו
מרקדות בחדווה בקרחות היער.
צלה ואחיותיה מן המעמקים היו מסתתרות בסבך מפני קרני השמש,
ומלוות בשירתן העמוקה את ריקודן של בנות היער הקלילות
והשקופות.
אך מה שאירע אותו קיץ, הקיץ בו מלאו לצלה 160 שנה, כאשר הגיעה
לשיא עלומיה, לא אירע מעולם.
צלה הגיחה אל פני האדמה דרך מערה שנבע בה מעיין תת-קרקעי. היא
רחצה במימי המעיין ויצאה ממנו אל אפלולית המערה, כשהיא טהורה
ועירומה כולה. מעורה נדף ריח המעמקים ומתיקות המים. היא הייתה
מוכנה לחגיגה השנתית.
צחקוק קליל החריד את השלווה המקודשת שאפפה אותה. הצחקוק היה כה
רווי באור עד כי העיר אדוות קלות על פני המים וצמרר את עורה של
צלה.
"שלום מעיין סתרים שלי, באתי לרחוץ את כל-כולי, אני שלך ואתה
רק שלי!" צחקקה הפיה. צלה מצמצה בעיניה לנוכח היצור הפלאי שממש
האיר בנוכחותו את חלל המערה. הייתה זו פיית יערות מדהימה
ביופייה.
כאן המקום לומר, כי מעולם, אבל ממש אף פעם, לא התרחש מפגש ישיר
ולא התקיימו כל חילופי דברים בין בנות המעמקים לפיות היער.
אמנם כולן היו בנותיה של האם הגדולה, אך האחרונות השתייכו
לממלכת האור, והראשונות לדומיית האפלה.
משחר הזמנים ידעו הכול כי אין העולמות הללו מתערבבים, ורק פעם
בשנה, כאשר האור מגיע לשיאו, יכול הוא להכיל מעט מהעלטה.
בחגיגות שיא הקיץ התקיים מפגש פולחני, בצליל ובאור, בין
העולמות - ללא כל מגע ממשי ביניהם. באותו יום רפרפו הפיות
בכנפיהן על שולי הצל, וקולן של בנות המעמקים נמזג אל אור היום
- אך לא יותר מכך.
עם זאת, היידעוניות שבשתי הממלכות חזו כי יבוא יום שבו ייפגשו
האור והצל פגישה ישירה - וכי דבר זה הרה גורל ורב משמעות הוא.
מחמת חשיבות המאורע, העדיפו הזקנות לשמור ידע זה בסוד - כדי
לאפשר לזרימת המאורעות לנהל את המפגש. כך תמיד עדיף.
וכך אירע שצלה פגשה את אורה - כפילתה הזוהרת. אורה, שככל הפיות
הייתה קלילה ומצחקקת, בהתה בפליאה בבת המעמקים היפהפייה
והרצינית, ולראשונה בחייה - שתקה לרגע.
שערה של האחת נצנץ כזהב, שערה של אחותה נגה כמו הלילה
בשחור-כחול עמוק. האחת הייתה לבנה וברה, דקת גזרה וארוכת
איברים. השנייה הייתה שחומה ומתוקה, עגלגלה ורכה.
אך פרט לכך שהיו הפכים גמורים, הן היו דומות בתכלית הדמיון
במהותן, בתווי פניהן, במבע עיניהן. צלה מעולם לא הרבתה בדברים,
אך הפעם דווקא היא זו שפתחה ואמרה: "את דומה לי מאוד, הפייה.
התקרבי בבקשה."
אורה התקרבה בפסיעות אווריריות ונעמדה פעורת עיניים ומחייכת
מול צלה. צלה הושיטה את ידיה לברכה, ואורה הניחה ידיים עדינות
בידיים השחומות והקרירות.
צלה הידקה את כפות הידיים החמימות בידיה, ובאותו הרגע אחז את
שתיהן רטט עז שהידקן לחיבוק אמיץ.
הזקנות שהתאספו כבר בשולי הצל ובקרחות היער נאנקו. הייתה זו
שעת צהריים, אך לפתע כיסה צל את השמש והאור דעך במהירות. ליקוי
החמה של סוף העולם הגיע.
והן החלו לשיר:
תם עידן
עידן חדש נולד
האור זוהר בחושך
ספון החושך באור,
תם עידן ההפרדה
נולד עידן האחד
הזהב את השחור צובע
הרז את הגלוי פוצע.
שבה האלה, שבה האלה,
הסוד נגלה, הסוד נגלה.
תם עידן ההסתרה
כעת הכול גלוי
משנגע האור בחושך
שרוי הוא בשינוי,
משנגע החושך באור
לומד הוא איך לזהור
בתוך האפלה.
שבה האלה, שבה האלה,
הסוד נגלה, הסוד נגלה.