"אני חושב שזו פריצת דרך", אמר ד"ר מורגן בחצי חיוך.
החצי חיוך הזה לא נועד לי אלא לו, חשבתי לעצמי. הוא כל כך
התגאה בעצמו, בכך שהוא מצליח לגרום לי להצליח להחזיק מעמד
בסו-קולד מציאות שאליה הוא מנסה להחזיר אותי.
הוא לא מבין שאני בכלל נמצאת במקום אחר, תלויה בין ערפל
לבהירות, בין שמיים לארץ, בין אהבה לשנאה. עצמית.
"בקצב הזה נוכל לחשוב על איזו הפסקה קטנה מהכדורים..." המשיך
ד"ר מורגן, מרוצה מעצמו, מתעלם מנוכחותי בחדר.
כל כך הרבה פעמים רציתי לצעוק לו שיעצור לדבר איתי, שלא יחליט
החלטות על סמך סיפורים, דיבורים, בלבולים...
לפעמים אני תוהה אם הוא בכלל זוכר את השם שלי אחרי כל אותן
השנים או זוכר אותי לפי חשבון הבנק של אמא שלי, קורא לי בטח
"הבת של גברת דיסקונט" המטומטם הזה.
"יש עוד משהו שאת רוצה לדון בו היום?" ניער אותי הד"ר
ממחשבותיי.
לא עניתי. רק ישבתי ובהיתי בשעון הגדול, המאסיבי והמגושם הזה
שנמצא בדיוק מעל לדלת חדרו.
תמיד חשבתי שפסיכולוג, סליחה, מאמן ומרפא נפש, לא צריך לשים
שעונים בחדר ובייחוד לא כזה גדול ועוד מעל לפתח היציאה. סופרת
את הדקות, מקשיבה למחוגים סופרים לאחור. מרגישה כממתינה להוצאה
להורג, כמו הארנב שממהר ללא סיבה ויש לו כל כך הרבה דלתות
ומחילות לעבור בדרכו למציאת השלווה.
"אני רואה שאנחנו שקטים היום", המשיך.
עוד משפט אחד מטומטם עם "אנחנו" בפנים ואני אהרוג אותו חשבתי
לעצמי. מה "אנחנו"? הוא זה שיושב שם בספה הענקית שלו ומשרבט לו
לתוך בלוק צהוב שלא נגמר. בטח מחשב לעצמו כמה הוא מרוויח מכל
דקה שאני שותקת.
ואני...אני פה כי אני חייבת. נראה לך שחאני נהנית מזה? שאני
אוהבת לבוא לפה כל שבוע, באותו יום ואותה שעה? נראה לך שזה
פירוש המילה "יציבות" בחיי?האם הקשבת לי בכלל כל אותם שנים?
"אני צריכה לצאת היום מוקדם" זרקתי לאוויר. יכולתי לשמוע את
עצירת שצף השרבוטים והחישובים הכלכליים שלו על הבלוק הצהוב
והאדיוטי שלו.
"את רוצה לספר לי לאן את הולכת, פני?" שאל באיטיות מאשימה כמו
אב שכבר יודע את התשובה לשאלה אך שואל בכל זאת.
"יש לי סידורים" עניתי, מופתעת שהוא מודע לקיומי, שהוא זוכר את
שמי.
"טוב" הוא סיים והתרומם מכורסתו במהירות.
לא הלכתי לשום מקום מיוחד. לא היו לי בכלל סידורים. פשוט לא
רציתי להישאר.
אספתי את התיק שלי, שמתי אוזניות ויצאתי לאוויר שבחוץ.
עם יציאתי מהמרפאה, הבטתי סביב. זה תמיד קורה לי, אני פיוצאת
מהפגישה עם ד"ר מורגן ומרגישה איך כל הרחוב מביט בי במבטי
רחמים, מסתכלים עליי בזווית העין וחושבים לעצמם; "מסכנה,
מחורפנת הבחורה..."
צעדתי לי ברחוב. אותו הרחוב, אותו יום, אותה השעה, רק השבוע
השתנה. "יציבות" הוא קורא לזה. שעמום, שטות, בזבוז זמן אני
אומרת. אז בשביל מה?
"קח עוד חתיכה מליבי", ג'ניס זועקת לתוך אוזניי באנגלית צרודה
ואני כמעט שנדרסת.
"תלכי על המדרכה, מטומטמת!!!" צעק ההוא מתוך הסובארו. ידו האחת
אוחזת בהגה והשנייה מושטת כלפיי באיום דרך החלון הפתוח, מחזיקה
בין אצבעותיה חצי סיגריה.
"גמד" חשבתי. והמשכתי בדרכי הביתה.
השבוע עובר, כל יום סרט אחר והנה אמא מתקשרת שוב כמו כל יום
רביעי. באותה השעה. היא חושבת שאני לא יודעת שהיא מתקשרת באותה
השעה על מנת "להעניק לי מעט יציבות ושגרה בחיים" כמו ד"ר מורגן
המליץ. והיא לא מפספסת אף יום. בדיוק 25 שעות לפני הפגישה עם
הד"ר. אותה שיחה, אותן שאלות, אותן דאגות. והנה זה קרה שוב,
עוד שבוע עבר והיא התקשרה.
אל תדאגי אמא, אני בסדר"  . "אני אוהבת אותך"  אמרתי לפני
שהנחתי את הטלפון.

למחרת היום הלכתי באותה המדרכה, חציתי את אותם הכבישים, חלפתי
על פני אותם האנשים ללא הפרצוף והגעתי לד"ר מורגן.
"הוא מאחר" חשבתי לעצמי, מחייכת חצי חיוך ציני כשהוא פתח את
הדלת וקרא בקול:
"פני! מה שלומך? בואי, כנסי, למה את מחכה?"
התיישבתי על הכסא שמולו, עייפה מהרגיל.
"פני, יש לי הודעה משמחת!" "אנחנו נעשה הפסקה מהכדורים!" אמר
תוך שהוא מנסה לשמור על קול יציב ומלא בטחון ללא הצלחה. נדמה
היה כאילו הוא כבר יודע מה יקרה. ובכל זאת הוא מנסה. אני לא
מאשימה אותו. מסכן.
"וואלה", סיננתי.
ישבתי שם עוד 40 דקות. הפעם הוא הרשה לי לשתוק כל הטיפול.
כנראה אפילו הוא כבר לא רוצה לשמוע אותי. אני מצידי שמחתי
וניצלתי את הזמן לצייר איזה קריקטורה שלו על הבלוק הצהוב שהוא
השאיל לי.
בסוף הטיפול נפרדתי לשלום בחיוך מאולץ אך מרוצה, מודה לו על
הפסקת הכדורים. הוא חייך חזרה ואמר שאין לו ספק שהפעם זה
יעבוד.
אני מצידי שמתי את האוזניות והקשבתי לג'ניס מתחננת ויצאתי
לרחוב.
כולם הסתכלו עליי שוב ולי לא היה אכפת. הזקנה בתחנת האוטובוס
שמחוץ למרפאה ישבה שם עם סל ענק שהסריח מדגים ולידה ישב בחור
בתחילת שנות ה-20 מאזין למוזיקה רועשת ותקע בי מבטים. עוד
בחורה צעירה שגילה אולי נושק ל-15 , עמדה עם מכנס נמוך להפליא
שדאג להבליט את כל קימורי גופה עמדה ובחנה בעניין רב את המפה
המורה על מסלול האוטובוס.
אני מצידי חשבתי לעצמי שהפעם אף נהג לא יצעק לי שאני מטומטמת
בגלל שאני עוברת באמצע כביש סואן וכמעט נדרסת.
הפעם לא חיכיתי לשמוע את הצעקות, את ההאשמות, המבטים
הרחמניים.
הפעם עברתי. למקום אחר. שלו יותר.
מקום ללא שיחות שבועיות מאמא, ללא ימים שלמים שעוברים ללא
תכלית, ללא סיבה.
מקום ללא שיחות שבועיות עם ד"ר מורגן שממש ברגעים אלו רץ החוצה
ממרפאתו על מנת לחזות בסיבה שכולם צורחים ברחוב וסירנות
האמבולנס מיללות.
הפעם אני במרכז. הפעם ד"ר מורגן יזכור את שמי.
ואני... אני בלי כדורים.

מרוחה על הכביש ורק ג'ניס ממשיכה לשיר ברקע.