אחרי שנתיים וחצי מהלוויה האחרונה, חשבתי שלא אוכל לעמוד בזה
בכלל. חשבתי שלא יהיו לי כוחות נפשיים לשמוע את כל הבכי,
הזעקות,התפילות המשפטים היפים וכ"כ נכונים לגביו. באתי מוכנה
ומצויידת במשקפי שמש, דאגתי לא לשכוח. ידעתי שאזדקק להם.
היום היה יום רגיל כזה, הגעתי לצבא, עשיתי את העבודה שלי, אמנם
בחוסר חשק, אבל ניסיתי להדחיק כל מחשבה מהיום שמצפה לי. כמובן
שהיו את כל האנשים  ש"פתחו עיניים"; "לאן את הולכת?" "איך יוצא
שאת הולכת ככה מוקדם?"
"איזה כיף לך! לא תהיי במסדר ובהסב"ש".
וכמובן לא ידעו איפה לקבור את עצמם לאחר ששתפתי אותם באחה"צ
שמצפה לי.

אז נסענו לנו לבית קברות הצבאי ובדרך עדיין לא עכלתי למה ולאן
פני מועדות.  רק כשהתחלנו להיתקל בכל השיירות זה הכה בי, ממש
ככה. כמו מכה חזקה בטירוף.
הרגש ברגלי התחיל להיות מעומעם, הזיעה הקרה על המצח ובידיים,
החולשה הנוראית, באותו רגע, הדבר היחידי שרציתי זה לעשות פרסה
ולחזור.

לוויה צבאית...
כל הרשמיות, כל האימרות וההרגשה הצבאית, הירוק בעיניים, המטחי
כבוד כ"כ הטרידו אותי. אז נכון, הוא היה חייל. אבל בראש
ובראשונה הוא היה בן אדם.  
אז קודם נותנים למפקד יחידה לדבר, וקודם נותנים לצבא הגנה
לישראל לשים את הזר שלה. אוף. זה כ"כ הפריע לי. כל ההתאפקות
הזאת של המפקדים הגדולים, עם כל הפלאפלים והסיטרואנים
המזויינים שלהם, קשה לכם להראות קצת רגש?
הרי אם לא היית עם המדים הכחולים האלו שלכם ברור שהייתם
מתפרקים, ומרגישים הרבה יותר משוחררים ואמיתיים.

ואז הגיע ה"אל רחמים" הזה שאני כ"כ מתעבת. אל רחמים הוא בטח
שלא. הוא לקח לנו את הילד, הילד שישאר חקוק בראשנו כילד, ולא
יגדל ולא יזכה לגדל משפחה משלו. כילד עם חיוך מקסים, שתמיד שם.
בשביל כולם.  רק שעכשיו צריך לדבר עליו בלשון עבר...
אל רחמים לא לוקח  ככה ילדים, אבל כמו שאחת החברים אמרו בלוויה
כנראה שהוא רוצה אותו קרוב אליו, ומקווים שיודעים איזה נכס
יקר מדהים כאחד יש לו בידיים.
קשה לי ששמים את המילה "אל" והביטוי "מלא רחמים" באותו משפט,
במיוחד עם ה-מלא, ועוד יותר קשה לי עם העובדה שזאת תפילה.
הוא השאיר כאב עמוק כ"כ בכל מי שאפילו בקושי הכיר אותו,
עם פצעים שלא יחלימו לעולם.

בלוויה חבקתי את עצמי כ"כ חזק, הרגשתי די לבד, לא היו שם יותר
מדי אנשים שהרגשתי קרובה אליהם, ובכלל במצבים כאלו אני מעדיפה
להתנתק ולהסתגר.
ברז הדמעות לא היה סגור, הוא נפתח ברגע שהתחילו את הפסוק מספר
תהילים, ונסגר ברגע שהגעתי הביתה מהתחנת רכבת.
וכל הדרך הביתה הייתי מהורהרת כ"כ, רציתי רק להיות לבד. שמתי
את המשקפי שמש, (איזה מזל שלא שכחתי) אפילו במקומות הסגורים רק
כדי לא להסתכל לאנשים בעינים. רק כדי לא לשתף את העולם החיצון
עם האבל בתוכי.  האי שקט בי גבר וניצח אותי, וכשהאמא עם התינוק
הצורח באה לשבת לידי קמתי וישבתי בחוץ. וכשהתיישבו מאחורי
אנשים עם מום מוחי, צועקים כאילו אין מחר, חפשתי קרון אחר.
וכשהתקשרו אלי לסלולרי, לא הסכמתי לענות. וכשהאישה באוטובוס
התווכחה וצרחה על הנהג בגלל החמישה שקלים המזויינים שהוא רמה
אותה, רציתי להרוג את שניהם ביחד ולברוח מהחלון. אז מה אם זה
היה באמצע שום מקום.  לא יכלתי עם כל הדברים האלו מסביבי.
הייתי חייבת את הלבד שלי.  אז כן, תקראו לי מנייאקית חסרת לב.
לא יכולתי.


עידודי,

במהלך ההלוויה דמיינתי אותך בתוך הארון דופק עליו חזק חזק
מבפנים ואומר לכולנו שסתם עבדת עלינו. שאתה בעצם שם  וחי והכל
בסדר ואין סיכוי בחיים שדבר כזה יכול לקרות לך. כמה חולני, הא?

אין לי ספק שלא יכלת לתאר לעצמך כמה אנשים יבכו עליך, וישאו
כ"כ הרבה כאב בגלל האבדן שלך.
אמרו עליך כ"כ הרבה דברים נכונים ויפים שכאילו נועדו לך מראש.

הייתה לי הזכות הנהדרת והכבוד להכיר בן אדם כ"כ מיוחד כמוך,
ואני חייבת לך תודה ענקית על כל הפעמים שהיית שם בשבילי,
אני מקווה שיצא לך להבין את ההערכה שהייתה לי כלפיך, רק חבל
שהתודה הממשי הגיע קצת מאוחר מדי.
אני מקווה ומחזיקה לך אצבעות שאתה במקום שטוב לך בו, כי זה
מגיע לך, ושתמשיך לחייך את החיוך המקסים והשלו שלך.
אם הייתי יודעת שהזמן שלי איתך הוא קצוב ומוגבל, הייתי מבלה
איתך הרבה יותר. הייתי יורדת מהאוטו כשבפעם האחרונה במקרה
עצרנו ברמזור אדום ושאלנו כמה הולכי רגל ברחובות "איך מגיעים
לפה ולפה" ובמקרה זה היית אתה, בחיוך הכי גדול וחם "לירון!!!"
ואני לא האמנתי. הייתי יורדת, אפילו שהתחלף כבר לירוק, ומחבקת
אותך חיבוק נצחים ואומרת שנפלה פה טעות ואתה אמור להישאר ולא
לעזוב. במקום זה נשאר לצעוק לאלוהים שהוא עשה טעות איומה, שהוא
לקח את הבן אדם הלא נכון,

ובעצם בכלל אסור לקטוף את פרחי הגן...