חלק ראשון:


יש לי מספיק זמן! כלבה!
מספיק זמן.
את עוד תזחלי אל הדלת הזאת ותתחנני שאני אתן לך לשחרר אותי!
אולי לא מספיק זמן. לא יודע. הרבה זמן התבזבז על טקסים
ועניינים פורמאליים, ואז הייתה הסערה הקטנה של ההתחלה, ואז,
כשזה נגמר...
אני ישבתי פה. והיא עמדה בערך פה. ואני הסתכלתי עליה. והיא
הסתכלה עליי. והיה בינינו שקט מהסוג הזה של שקט שנותן לך תחושה
שמשהו מטורף הולך לקרות. אז בשביל לעצור את השקט, אמרתי לה:
"מה דעתך להסתכל לשם? תסתכלי לחלון אולי. אני מעדיף שהאור
ייפול על הפנים שלך ישר, לא על הצד. על הצד זה משנה לך את
הפנים. זה מעוות אותך. לדעתי זה מכער אותך אפילו".
היא לא הזיזה את הראש.
דווקא.
שאלתי אותה "למה יש לך דם על השפתיים?" כי זה נראה לי כאילו
שהיא נשכה אותן. מסתבר ששכחתי שהעפתי לה סטירה, וכנראה
מההתרגשות זה נמחק לי מהזיכרון וכשהיא הזכירה לי את זה אמרתי
לה: "נו, באמת. אל תדברי שטויות. איך אני יכול להכאיב לך? אני
הרי בקושי מכיר אותך", אז היא אמרה לי שאנחנו כבר שנתיים ביחד.
שנתיים? באמת הופתעתי. את רוצה להגיד לי שאנחנו כבר שנתיים
ביחד? וואו, ניסיתי להיזכר אבל לא עלה לי שום זיכרון בראש. איך
שהזמן רץ, חשבתי לעצמי, ואמרתי לה: "מוזר. אפילו לא נהניתי".
נהיה לה מבט נדהם כשאמרתי את זה. או נעלב. אני חושב שהיא תמיד
נדהמה כשמישהו העליב אותה. זאת אומרת, יותר ממה שהיא נעלבה,
היא נדהמה מזה שמישהו מעיז להעליב אותה. אותה! כאילו שזה ברור
מראש שאני אמור ליהנות כשאני איתה. כאילו שהיא איזה לונה פארק
או משהו. אבל היא לא. ואני לא נהניתי, אפילו סבלתי ולקראת הסוף
זה היה כואב, כאב אמיתי, לא כאב של סטירה. שאלתי אותה: "למה את
בכלל חושבת שנהניתי?". איכשהו היא הגיעה למסקנה שמספיק להיות
איתה בשביל להיות מאושר. כאילו שהיא איזה פרס.
"מסתבר שלהיות איתך זה לא מספיק".
זה מה שאמרתי לה גם קודם, וכשהסתכלתי עליה יצא לי קטע קשוח
כזה: "זה גם לא מצחיק, אז תמחקי את החיוך האידיוטי שלך
מהפנים".
ככה אמרתי לה.
והיא מחקה אותו כי היא קלטה שאני רציני.
ניסיתי להסביר את עצמי. אמרתי לה: "תראי. יש לך קליפה יפה.
באמת יפה. אני חושב שלקליפה שלך יש את הפטמות הכי עגולות
שראיתי בכל החיים שלי. אבל זה כבר מזמן לא מספק אותי.
את החתונה של איתן את זוכרת? זוכרת את אשתו? כן, אלינור...
איזה כלה יפה היא הייתה! מדהימה, לא? אני לא חושב שיש לך סיכוי
להיות כלה יותר יפה ממנה. אני זוכר שעמדתי שם בלי לזוז, לפחות
חצי שעה, והסתכלתי עליה. מהופנט. על אלינור. פשוט לא יכולתי לא
להסתכל עליה. וזה היה הרגע שאמרתי לעצמי - וואו. הקליפה שלה
יפה כמו הקליפה שלך. אז מה הרווחתי? איך אני אלך ככה ברחוב
ואחשוב שאני הגבר הכי מאושר בעולם? לא שבאמת יצא לי לחשוב ככה.
אבל נניח, אם הייתי חושב ככה, היה בא איתן והיה אומר לי: רגע!
מה יש לחברה שלך שאין לאלינור? ואני אסתכל עליו וכל מה שיישאר
לי זה להתפלל שהפטמות שלך יותר יפות משלה".
אני חושב שהיא לא אהבה לשמוע את זה. אפילו שהיא יודעת שאני
יודע שלאלינור יש פטמות מחוספסות מדי. היא לא אוהבת שאני
משווה. ואני אפילו לא התחלתי לדבר על מה שיש בתוך הקליפה, כי
לא באמת רציתי להעליב אותה, למרות שלדעתי הקליפה שלה כבר מזמן
חלולה. אני חושב שהשנים באו עם כפית של אשכוליות והוציאו ממנה
את כל הבתוכו שלה והשאירו רק את העור החלק שלה ואת השדיים
הזקופים שלה ואת הירכיים המעוצבות שלה...
ואז היא התחילה לענות לי. אני לא חושב שהיה לה מושג, באותו
רגע, על מה אני מדבר. כי באותו רגע היא רק רצתה לענות. זה לא
שינה לה הרבה, מה שאמרתי, רק שהיא הייתה חייבת להגיד לפחות את
אותה כמות מילים כמו שלי.
זה הרגיז אותי.
זה היה מאוד חשוב שהיא תקשיב לי. שהיא תבין אותי.
אז העפתי לה עוד סטירה. קצת יותר חזקה, אני חושב, והיא שתקה.
השתתקה - כי היא הייתה באמצע מילה, או משפט.
אני לא הקשבתי לה כי זה לא ממש עניין אותי מה יש לה להגיד. היה
לה את המבט המופתע הזה, של "אני לא מאמינה! העפת לי סטירה
עכשיו!". זה לא היה מבט של כאב. היא הייתה מופתעת. אבל זה
השתיק אותה.
"שבי בשקט". יצא לי קול שקט.
קוראים לזה "מלחשש" לדעתי. הרבה אוויר.
יש משהו מאיים במילים עם אוויר. מילים שיוצאות כמעט כמו שירה.
איטיות, עם ניגון שמבהיר את המשפט עוד לפני שנאמרה המילה
האחרונה. ואמרתי לה: "את זזה יותר מדי. את עושה לי כאב ראש.
הנה, קחי טישיו, תנגבי את הדם". חשבתי לעצמי שאם הדם לא יפסיק
לזרום אז השפתיים שלה יפסיקו להיות אדומות כל כך. תמיד הטריד
אותי האודם שלהן. יותר מדי אדומות. יותר מדי דם בשפתיים. אולי
בגלל זה היא לא סתמה את הפה.
הדם הזה. אולי זה הוא שגרם לשפתיים שלה לזוז כל הזמן לכיוון
שלי.
יצאה לי גניחה כזאת. קיוויתי שהיא לא רואה את זה בתור סימן
לחולשה. אמרתי לה: "אם היה לך מושג כמה שאני עייף".
לא שזה ממש משנה עכשיו.
גם לא היה לה מושג.
לא הייתה לי בעיה לסחוב עוד כמה דקות, אפילו שעות, עם העייפות
הזאת. הייתי כבר מאומן. התעייפתי עוד בפעם הראשונה שראיתי
אותה, אבל אז חשבתי לעצמי - זאת אהבה. ככה מרגישים באהבה
אמיתית. מתעייפים. לקח לי... כמה היא אמרה? שנתיים? לקח לי
שנתיים להבין שזאת לא אהבה. שזאת היא ששואבת ממני את החיים
בעצם היותה. בינתיים היא שתקה. שתקה והסתכלה.
אז המשכתי לדבר.
את זוכרת לפני כמה זמן, לא יודע כמה, כמה חודשים... זוכרת
שישנתי איזה יומיים רצוף? ואמרת לי ללכת לרופא, וכעסת עליי למה
אני לא הולך לרופא, ואמרתי לך שאני לא רוצה ושאני רק עייף ואת
בכית ואמרת שלא אכפת לי ממך? זה היה בדיוק אחרי שתפסתי אותך
מזדיינת עם יואב. כן, תחייכי, תחייכי כאילו שזה לא נכון ושאני
מדבר שטויות. אין לי בעיה עם זה. אני ראיתי מה שראיתי. החיוך
האידיוטי הזה לא מוסיף לך כלום. בכל מקרה. ראיתי אותך איתו.
הלכתי במקרה ברחוב. זה היה רחוב צדדי. הוא גר ברחוב הצדדי הזה.
אולי זה לא היה במקרה, בסך הכול יואב היה חבר טוב שלי, ואני
כבר הרגשתי אותך איתו ואל תשאלי אותי איך.
את היית במרפסת. הוא היה במרפסת. את היית עליו. התנשקתם ואת
הזזת את התחת שלך, ככה, בקטנה. קדימה ואחורה. ידעת שאף אחד לא
יראה את התנועה. אבל אני ראיתי כי אני מכיר את התחת שלך כבר.
אני יודע איך הוא זז. הבנתי בדיוק מה שאני רואה. ולרגע אחד
עמדתי שם, והרגשתי שזה מתחיל לגרות אותי, כי לשנייה אחת הייתי
במקומו. הזיכרון שלך. איתי. עליי. זה גירה אותי, עד שהבנתי שזה
הוא למעלה, ואני בכלל למטה. ואני אידיוט - מסתכל עליכם.
אחרי זה ישנתי יומיים וכשהיית מתקרבת אליי הרגשתי אותו. תמיד
אומרים "יכולתי להריח אותו". אבל לא הרחתי כלום. נשמתי אותו.
נשמתי אותו דרך הנשיפות שלך כשהיינו מזדיינים אחרי זה. היית
אומרת לי שהתנועות שלי נהיו קצת אלימות, שאני חודר לפעמים חזק
מדי, אבל זה היה בשביל להוציא אותו מתוכך. כל פעם שנשפת בהפתעה
מהכאב, אמרתי בתוך הראש שלי "צא! צא ממנה!" - אבל הוא לא יצא.
עד היום הוא תקוע לך שם, נכון? ולא רק הוא, כי אני זוכר בדיוק
איזה פרצוף היה לך כשחזרת ממנו וסיפרת לי על היום המטורף שהיה
לך בעבודה. אחרי זה היה לך את הפרצוף הזה עוד כמה פעמים, ואני
זוכר שפעם אחת יואב היה בחו"ל. אני בעצמי לקחתי אותו לשדה
התעופה כי זה היה בלילה והוא נורא התבאס לנסוע עם מונית באמצע
הלילה. ואני לקחתי אותו, ונתתי לו חיבוק גדול כזה. חיבוק של
חברים אמיתיים, לא כמו החיבוקים העדינים שאת היית נותנת לו,
החיבוקים שאת מועכת את השדיים שלך בעדינות והידיים שלך עוברות
על העורף. לא. אני נתתי לו חיבוק של גבר. יאללה, אחי, תעשה
חיים. שמור על עצמך. אח שלי. גבר. הלוואי שיתפוצץ לך המטוס מעל
האוקיאנוס. לחודש הוא נסע. אחרי שבוע כבר באת עם הפרצוף הזה
והיום המטורף שהיה לך בעבודה. אבל אז כבר לא היה אכפת לי. אז
כבר נהניתי מזה. את יודעת למה? בגלל שכל פעם כזאת הייתה מניחה
עוד משהו על כף המאזניים שהשם שלך רשום עליה. ובכל פעם כזאת
הכף של "אני צריך לזרוק אותה" הייתה מתחילה לרדת למטה, ואני
הייתי מסתכל על המאזניים.
היה לי קו שציירתי מתחת למאזניים ואמרתי לעצמי - זהו. כשהכף
נוגעת בקו, אני זורק אותך. אבל כל פעם שהיא הייתה כמעט נוגעת
בקו, הייתי מרגיש איזה פחד עמוק שהיה קופץ ממני ישר לכף השנייה
וזה היה מרחיק את הכף שלך מהקו. בגלל זה עשיתי קווי משנה.
ובגלל זה כמעט העפתי לך סטירה אז, כששיקרת בפעם המי סופר כמה.
הכף שלך עברה אחד מהקווים וחשבתי שזה הזמן לתת לך סטירה. לא
סטירה רצינית, אבל סטירה.
פחדתי.
אולי זה יפליא אותך, אבל מקודם הייתה הפעם ראשונה בחיים שלי
שהבאתי סטירה. ועוד סטירה מתוכננת. סטירות מתוכננות הן תמיד
יותר חלשות. אלה יותר כמו סטירות אזהרה. אתה לא רוצה באמת
לגרום נזק. אחרי שעוברים את הסטירה הראשונה זה כבר מתחיל
להשתחרר.
הפחד נושר ממך.
והתנועה של היד...
והשנייה הזאת שאתה מחכה לה, כשהתנופה פוגשת את העור.
בגלל זה, מקודם, לסטירה הראשונה לא הייתה עוצמה אמיתית. ואת גם
הזזת את הראש טיפה אז המכה הצליחה רק לחתוך לך קצת את השפה.
בכוונה את משאירה את הדם. שאני אסתכל ושיהיו לי רגשות אשמה.
אבל אין לי רגשות אשמה.
אני לא בטוח שהיא אמרה משהו, אבל היה לי ברור מה היא חושבת אז
ישר אמרתי לה: "אני חושב שלא רק שהסטירה הגיעה לך, את הולכת
לקבל תיכף עוד אחת. סתם. בשביל ההנאה שלי".
חייכתי.
זה הטעה אותה לשנייה. ריכך אותה, כי לרגע אחד היא בטח חשבה
שזאת בדיחה. יכול להיות שזאת באמת הייתה אמורה להיות בדיחה, רק
שהיא מלמלה משהו וצחקה את הצחוק הרקוב שלה. אני חושב ששמעתי
אותה אומרת "אידיוט" או משהו. היא הייתה יכולה להגיד כל דבר.
זה לא היה משנה. באותו רגע אסור היה לה לדבר. ואני הרגשתי את
הצורך לתת לה מכה שתעצור את הגאווה הזאת שמתחילה להישפך לתוכה
מהברז החלוד שיש לה בראש. והיה לי גם צורך מאוד ברור לראות איך
הראש הגאה שלה עף הצידה בהפתעה, ואיך שהמבט שלה פתאום מאבד את
הקרירות שלו והעיניים שלה נפתחות לרווחה עוד כשהיד שלי בדרך,
והיא מנסה להתחמק אבל זה מאוחר מדי והיא חוטפת את כף היד שלי
במלוא התנופה. אבל כנראה שכשעשיתי את זה זה היה חזק מדי, כי
היא איבדה את שיווי המשקל, והגוף שלה נטה הצידה לרגע ואז התקפל
אחורה או קדימה, אני לא זוכר את הרגע במדויק אבל אני זוכר את
הרעש של העצם שלה נשברת ואת הצרחה הקטנה שלה ואת הפנים היפות
והמפוחדות שלה על הרצפה. ולרגע אחד ארוך לא ראיתי כלום חוץ
מהמסך הסמיך האדום הזה שהיה לי על העיניים ולא שמעתי כלום חוץ
מהצעקה שלי, שיותר מאשר שמעתי אותה מבחוץ, שמעתי אותה מבפנים,
מהדהדת לי בתוך הראש כמו חיה פראית ששמו בכלוב קטן מדי והיא
מטיחה את עצמה על הסורגים, מצד לצד.
הצעקה כנראה הבהילה אותה, כי היא הפסיקה להשמיע קולות ועצמה את
העיניים שלה בפחד, ורק כשהפסקתי עם הצעקה ויצא לי קול כזה של
התייפחות, או שאולי בכיתי, רק אז היא העיזה לפתוח את העיניים
שלה ולהסתכל עליי.
ניסיתי לצחוק. ניסיתי למצוא איזה סוג של צחוק מרושע שיעשה טוב
לדרמה של הרגע, אבל כל מה שיצא לי מהגרון זה שיעול אידיוטי
וירקתי קצת וכשהסתכלתי על הרוק שלי הוא היה אדום. בהתחלה חשבתי
שנשכתי לעצמי את השפה כי הפה שלי הרגיש יבש, אבל זה לא היה זה.
כבר אז זה התחיל לאכול אותי מבפנים. והיא ידעה את זה. כי כשהיא
הסתכלה על הרוק שלי וראתה איך אני מסתכל עליו, משהו בפנים שלה
נרגע.
שתירגע, חשבתי. שתירגע. זה רק יעשה את ההפתעה גדולה יותר. היא
התיישבה. ראיתי שזה קשה לה, כנראה בגלל היד השבורה, יכולתי
לראות את הזווית המוזרה של המרפק וניסיתי לדמיין את הכאב שלה,
אבל לא הצלחתי. וגם לא היה לי אכפת, כי אני לא חושב שהיא ניסתה
לדמיין אי פעם את הכאב שלי.
אמרתי לה: "תראי אותנו. את אוכלת אותי מבפנים ואני מפרק אותך
מבחוץ", והיא לא חייכה אבל היא אמרה לי "זה רק עניין של זמן".
זמן.
היא צדקה. זה היה רק עניין של זמן. ואני חיכיתי עד שהכרסום
מבפנים יתחיל להציק לי. וכל הזמן הזה הסתכלתי עליה וראיתי איך
היא מנסה לזחול לאט. להתרחק ממני. "את מכירה את התחושה הזאת
שיש לך כשאת מתקרבת לנקודת האל חזור ואת יודעת שעשית טעות
נוראית? שאת יודעת שלא משנה מה עשית את לא יכולה לשנות את זה
יותר, ושאת הולכת לשלם עליה?" והיא אמרה לי שהיא לא עשתה טעות
אבל אני ידעתי אז שזאת הייתה טעות. ואפילו לא הייתי בטוח טעות
של מי.
זאת הייתה טעות! את שומעת?!
כאילו שלא חיכיתי לטעות שלה. כאילו שלא קראתי את כל המהלכים
שלה מראש.
לפני שבוע... אולי שבועיים, אני כבר מאבד את סדר הזמנים... בכל
מקרה, יואב מתקשר אליי. אהלן-אהלן, מה נשמע, איך החיים, ואני
שומע בקול שלו שהוא רוצה לספר לי משהו והוא לא יודע איך, ואני
יודע בדיוק מה הוא רוצה לספר לי, או חושב באותו רגע שאני יודע,
אבל אני לא עוזר לו בגלל שאם אתה חבר שלי ומזיין את החברה שלי
אז לפחות תעשה מאמץ לספר את זה בלי העזרה שלי. אז נתתי לו
להתפתל קצת וראיתי שזה לא ממש מתקדם. "תראה, אני חייב לספר לך
משהו", "אני לא יודע איך לספר לך", "אני רוצה שתבין מאיפה זה
בא, ואיך זה קרה", ואני חשבתי לעצמי שהדבר האחרון שאני רוצה זה
לשמוע את ההיסטוריה של האנושות, אז בסוף התייאשתי ואמרתי לו:
"אני יודע, אתה מזיין אותה", ונהיה שקט מהצד השני. יכולתי
לשמוע אותו מתנשם ואז היה לו קול שקט יותר ורגוע. כשהוא שאל
אותי "מאיפה אתה יודע?", אז סיפרתי לו על הפעם ההיא שהייתי
במקרה ברחוב שלו, למרות שזה לא היה באמת במקרה - אבל לא רציתי
להיכנס לעניין הזה של חשדות בין חברים - ואז הוא הפתיע אותי
ואמר לי שזה לא מה שהוא רוצה לספר לי.
הוא סיפר לי הכול! חשבת שאני לא יודע מה קורה, אה?
שאלתי אותו מה הוא רוצה לספר לי ואז הוא אמר לי שממה שהוא הבין
ממנה - היא רוצה לעזוב אותי, אבל מחכה לרגע הנכון.
עניין של זמן. של עיתוי. זה הכול.
אמרתי לו תודה ושיהיה לו כל טוב ובאמת נחמד מצדו שהוא מצלצל
לספר לי את זה, אבל לא באמת האמנתי לו. לפחות לא בהתחלה. אבל
מה שהוא סיפר לי זה מסוג הדברים שמחלחלים לאט לאט, כמו משחה
שמורחים על העור, לוקח להם זמן להיספג. אחרי כמה ימים כבר
התחלתי לחשוב אחרת. היא הייתה כל כך אדישה אליי שהיה בזה משהו
מעודד. אם היא רוצה לעזוב אותי, אז אכפת לה ממני. אמרתי לה את
זה כשהיא שכבה פה עם הפרצוף המדמם שלה. והיא לא ענתה לי.
ביקשתי ממנה שתענה לי. שאלתי אותה אם אכפת לה ממני. היא הייתה
צריכה להגיד כן או לא. לא יותר.
אבל העקשנות הזאת שלה.
התקרבתי אליה. נעמדתי מעליה. השתעלתי וניגבתי את הדם עם
השרוול. לא הייתה שום הבעה בעיניים שלה. שום הבעה שאני מזהה.
שאלתי אותה בפעם האחרונה אם אכפת לה ממני. והיא ראתה בעיניים
שלה מה מתקרב ואפילו שהיא לא התכוונה לענות באמת היא אמרה "כן"
ואני ידעתי שהיא משקרת ובכל זאת לא הייתי לגמרי כועס או פגוע
כשבעטתי לה בצלעות. לא הייתי צריך לבעוט חזק כי עמדתי קרוב
מעליה והצלעות שלה היו בולטות מרוב שיעורי פילאטיס שהיא הייתה
לוקחת. בשבועות האחרונים היה לה את המבט הזה גם כשהיא הייתה
חוזרת מהפילאטיס, והיא הייתה אומרת "איזה שיעור קשה היה הפעם".
ואני נתקעתי על המילה "קשה" ונזכרתי שהיא הייתה אוהבת לשאול
אותי "אתה קשה עכשיו?". עוד בטלפון, לפני שהכרנו פנים מול
פנים.
"כן, הייתי קשה. הייתי קשה. כמו טיל הייתי קשה! כמו הראש הרקוב
שלך! ככה הייתי קשה!"
לא בעטתי חזק אבל אני חושב שסדקתי לה איזה צלע בגלל שהאוויר
יצא ממנה בנשיפה אחת חזקה והיא ניסתה להתקפל אבל היד שלה לא
החזיקה אותה אז היא הרימה את הרגליים שלה למעלה בשביל להגן על
עצמה אבל לא היה בשביל מה להגן כי אני לא התכוונתי לתת עוד
אחת. זה הספיק לי בשלב הזה.
הסתובבתי והתרחקתי ממנה ונעמדתי ליד הקיר והסתכלתי עליו במשך
כמה דקות. משום מה הטקסטורה של הקיר משכה את תשומת הלב שלי,
הפסים הדקים שמשאירה המברשת של הצבע, פסים שאפשר לראות רק
כשעומדים ממש קרוב אל הקיר. זה הזכיר לי את ההתחלה. כשעברנו
לדירה הזאת והיא החליטה שאי אפשר לגור בבית הזה בלי לצבוע אותו
כי הלבן מדכא אותה. הלבן מדכא אותה! רק אחרי זה הבנתי שבעיקרון
כל צבע מדכא אותה, רק היה לה נוח אז להיטפל ללבן. אז צבעתי את
הדירה.
היא לא ידעה על המחלה שלי. אני לא סיפרתי לה בגלל שלא רציתי
להיות חולה. לא כשאני איתה. כשהבנתי שאני חולה זה הצחיק אותי.
במיוחד כשיואב סיפר לי שהיא רוצה לעזוב אותי. אולי אם היא
הייתה יודעת שאני חולה אז היא לא הייתה רוצה לעזוב אותי. למרות
שאני ממש לא משוכנע, כי הדבר האחרון שהייתי מצפה ממנה זה לטפל
בי. הרגשתי צורך לרחם על עצמי קצת אבל לא הצלחתי, כי הכעס שלי
הפריע לרחמים שלי לצוף. זה עוד יותר הרגיז אותי ומאותו רגע כל
פעם שהיא שאלה "איך אתה מרגיש" אז עניתי "זה לא באמת אכפת לך,
נכון?". זה היה ילדותי מצדי ואם בהתחלה היא הייתה אומרת "זה
דווקא כן אכפת לי, אתה חשוב לי" או משהו כזה, אז אחרי זה היא
הייתה אומרת "לא. האמת שלא אכפת לי". אבל היא לא עזבה אותי.
אני לא יודע למה היא לא העיזה להגיד לי שהיא עוזבת אותי. בסך
הכול היא עזבה אותי כל כך הרבה פעמים בשנתיים האלה. כל כך הרבה
פעמים שהיא עזבה אותי לאיזה אחר צהריים עם יואב או לאיזה
צהריים עם מישהו מהעבודה המטורפת שהייתה לה היום.
אם היא הייתה עוזבת אותי כשהיא הייתה צריכה לעזוב אותי, אולי
לא הייתי צריך להוכיח לה כלום. אולי לא הייתי צריך להראות לה
כמה שאני כועס עליה. על עצמי. אולי הייתי יכול לשחרר את הכעס
שלי בצורה אחרת ולא הייתי צריך לבעוט בה שוב ושוב ושוב עד
שהבכי שלה היה כל כך היסטרי שכבר לא יצאה לה שום מילה ברורה.
אפילו "די" היא כבר לא יכלה להגיד. רק הברות קצרות ושבורת, כמו
הגוף שלה, כמו הנשמה שלי.
קצת אחרי זה... זה לא לקח כל כך הרבה זמן כמו שזה נשמע... קצת
אחרי זה הרגשתי שכל האנרגיה שלי נשאבת בחזרה לתוך הכלום
שבתוכי. פתאום לא הבנתי. לא הבנתי למה. לא הבנתי איך. לא הבנתי
איפה. נהייתי מבולבל וגם לא הצלחתי לראות ברור וגם הכאב הזה
שהתחיל שוב לזעזע את הבטן שלי אז עצמתי את העיניים והרגשתי איך
אני מרחף בתוך החלל העצום שנקרע לי בנשמה ואז התחלתי ליפול. לא
ליפול, יותר... לצלול. ואז כנראה שהתעלפתי וכנראה לדי הרבה זמן
כי כשהתעוררתי מצאתי את עצמי פה. לבד. עם הדלת נעולה. ועם
הידיים תקועות בתוך האזיקים המטופשים שקניתי לה כשהיא אמרה לי
שבא לה לשחק משחקים של קשירות, רק שאני אף פעם לא הצלחתי לקשור
אותה כי כשכבר הגענו לקטע הזה היא התנגדה ואני אף פעם לא הבנתי
את המשחק הזה.
אחרי זה היא יצאה מהחדר, אם אני מצליח לשחזר נכון את מה שקרה
בזמן ששכבתי. אבל היא עדיין בתוך הבית. אני יודע את זה כי אני
מריח את הדם שלה, או שאולי זה הדם שלי, בכל מקרה אני גם יכול
לשמוע מדי פעם את הגרירה הזאת של הגוף שלה על הרצפה.
כמה פתטי.