לילה אחד סבא שלי נעלם. סבתא וגם אבא בכו. אבא העיר אותי
בלילה, לקח לי זמן להיתאושש והוא בכה. נלחצתי, כי אף פעם לא
ראיתי אותו בוכה. הוא אמר לי שסבא לא יחזור יותר. לא הבנתי.
חזרתי לישון ובבוקר הלכנו לסבתא. היו שם כל הקרובים שלי, גם
אלה שאני לא מכיר כל כך, כמה חברים של סבתא, וכמה אנשים שאני
לא מכיר. אבא ישב על כיסא נמוך והחולצה שלו היתה קרועה.
כולם בכו.
הייתי אז בן 8.
את סבא לא ראיתי מאז.

לפני כמה שבועות נפטר הקומיקאי האהוב עליי. היה לו טור בעיתון
של יום שישי. אהבתי לקרוא את הטור שלו. זה היה ממש מצחיק,
בהומור שלא כל אחד היה מבין.

בתחילת השבוע אישיות גדולה נפטרה והיתה מהומה בכל העולם. לא
עניין אותי כל כך, כי הוא לא היה משהו שאהבתי אבל הרבה אנשים
שהכרתי אהבו אותו יותר מבנם.
אבל היה בכל זאת עצוב שבן אדם נפטר.

ביום שישי של אותו שבוע, אחרי שכל החברות הכי טובות של סבתא
נפטרו, טיילתי עם ידידה טובה שלי.
עברנו ליד לוח מודעות וראיתי כמה מודעות אבל היו שם. היו שם כל
כך הרבה מודעות שאני לא זוכר אף לא אחת מהם. אולי לא רציתי
ליזכור.
אבל, היתה שם תמונה שהזכירה לי את הקומיקאי.

"את זוכרת אותו?" הסבתי את תשומת ליבה לתמונה.
"בוודאי. הוא היה אחד מהקומיקאים האהובים עליי. ממש הצטערתי
כשהוא נפטר." היא אמרה בעצב.
היתה שתיקה. התופעה הזאת של שתיקה מאוד מקובלת לאחר שמדברים על
מוות.
"הרבה אנשים מתים בזמן האחרון..", היא אמרה
"אולי אנחנו רק עכשיו שמים לב?" עניתי.

לזיכרו של סבא