היא נכנסת בדלת, יותר איטית, יותר קטנה
מבט אחד מספיק לי, לראות איך היא השתנתה
לא צריך להגיד שום דבר, כל מילה מיותרת
היא רואה אותי
ופורצת בבכי
מי האמין שבנאדם יכול להשתנות כל כך, בתקופה כל כך קצרה?
גוף האדם הוא דבר המדהים בשבירותו
ברגע אחד הכל השתנה, הכל התקלקל
ואני בטוח שגם סבא נשבר
כשאף אחד לא מסתכל

הקשר אף פעם לא היה קשר יותר מדי חם ואוהב
אבל זאת סבתא. מי לא אוהב את סבתא שלו?
ולכולם עצוב, וכולם שותפים לאותו כאב
אבל אף אחד לא באמת מבין את כאבה בשלמותו
כל הזמן מנקרת בראשי אותה דאגה, שאולי ההיסטוריה תחזור על
עצמה
ושוב פעם אני אפרד מסבתא. בלי שלום, בלי חיבוק, בלי תודה
וסליחה
הבטחתי לעצמי שזה לא יקרה, שהפעם אני אהיה שם כמה שיותר
אבל קשה לי לעמוד בהבטחה שכזאת,
ועכשיו מאוחר, והשעון ממהר

ואם תבואו לביתם, בית ישן לא גדול לא קטן, לא רחוק מהים
תראו אותה יושבת בסלון ואותו לידה, מחזיק את ידה
הוא תמיד שם בשבילה, נותן לה את כולו
הוא דואג לה יותר מהכל.
אפילו יותר משהוא דואג לעצמו
ומי יודע מתי זה יגמר?
מי יודע מתי תגיע השעה? מי יודע מתי היא תאמר לו שלום?
ומה הוא יעשה בלעדיה?
מה הוא יעשה אחריה?
מה יקרה ביום שבו היא תשאיר אותו רק עם זכרה?