כל כך רע לי כשכל כך טוב לי.
מתנוסס חיוך על פני כשעיניי מזילות להן דמעות.
חיים אבודים בין הצללים יפים כל כך.
לבי מתרכך ככל שאני מתחשלת מפעם לפעם.
מצפה בכיליון עיניים למילה מפיך, ולברוח ממך זוהי מטרתי
היחידה.
שנאתי כלפייך רבה כל כך, עד שאינני מסוגלת להפסיק לאהבך.
חופשייה בין סוגר ובריח, קוטפת פרחים שנבלו זה מכבר.
שוזרת את אהבתנו האבודה בשלל צבעים, כאשר שקועה היא בנצח האין
סופי.
מנסה לטרפך ממרחקים, כאשר מכאיבה לי את ללא רחמים.
כיצד ניתן לחדור לליבך? ליבך הקשה כאבן.
כיצד ניתן להביט בעינייך? עינייך הדומעות מעול הכאב.
כיצד ניתן לצעוד לצידך, כשבסוף השביל מתחמקת את מבין
אצבעותיי?
כיצד ניתן לאהוב אותך, כשאינך אוהבת כלל?
לצידך, מגיעות המילים לקיצן, נובטות אשליות בתמימותן.
אוזל כוחי. נעלמת תקוותי. מבין השורות, מתאדה נשמתי.
ואינך רואה דבר. מתעוורת מן המציאות. מציאות ארורה שכזאת.
לעולם לא תביני. לעולם לא תביטי. לעולם לא תבחיני.
ואולי... כאשר תיווכחי לדעת שישנם כאבים, תיזכרי, בנצח האין
סופי.
ואשבה שוב בקסמייך האפלים. אפול שוב למזימות אהבתך.
ותעזביני שוב. ולעולם תנצרי בליבך, את הנצח האין סופי.
בו, תוכלי לשחק במוחי ללא הפסקה, לבלבל את רגשותיי ללא רחמים.
לעוות את שרואות עיניי, לסחוט את ליבי, את כל הנותר ממני.
להפילני למעמקי נשמתך, לגרום לי לאהבך...
עד שיעלם לו הנצח האין סופי.