"ועכשיו, חברים, נצא להפסקה קצרה."
"לא יותר משעה או שעתיים."
"אנחנו מבקשים לא למלא את המסדרונות, אני חושד שאנשים עלולים
להיפצע - רינגו, אתה יכול להפסיק עם זה?"
"מצטער."
"תודה. תישארו כאן, או שאנחנו עלולים לא לרצות לנגן יותר."
הם חמקו החוצה בזריזות, אל הרחוב, לפני שמישהו יעלה על דעתו
שאפשר, איכשהו, לתפוס אותם.
מסכות תמימות שניקרו בדרכם שימשו אותם למחבוא טוב למדי, והם
נכנסו, מתנשפים, אל תוך מועדון, ניגשים אל הדלפק.

"ארבע בירות," אמרה הברמנית בהחלטיות, לפני שהספיקו למחות,
ותוך חצי דקה כבר היו על הדלפק ארבעה ספלים גדושים וקוצפים.
היא סיימה בשביעות רצון ועצרה כדי להסתכל בלקוחות. "נו," אמרה,
"תשלמו?"
"הו, אבל עוד לא סיימנו," מחה אחד מהם בעליצות.
"לא, ואתם תישארו כאן עד הבוקר, כמובן. אני לא מקנאה בראש
המסכן והרך שלכם, שיישפך החוצה כדי לפנות מקום לכל הבירה
הזאת."
הם חייכו מאוזן לאוזן. היא פנתה ללקוח אחר, ולפתע עצרה, עיניה
צרות בחשדנות. "רק רגע," היא אמרה לאחד מהחבורה, "אתה נראה לי
נורא מוכר."
הוא חייך חיוך רחב. "מה את אומרת."
אחד מהם גיחך. היא הביטה בו בנזיפה קצרה וחזרה לשני, שמה ידה
על ראשה כמנסה להיזכר.
ואז, כאילו נפל לה האסימון, עיניה נפערו בתדהמה.
"אתה... אתה... אתה ריצ'רד עם השפעת!"
האחד שכונה ריצ'רד הפסיק לחייך.
"הוא רינגו עם האף," גיחך אותו נער מעצבן, שהפריע לה.
כולם צחקו. "ואתה," הצביעה על אחד אחר. "אתה ג'ורג', כמובן."
היא מלמלה ברצינות.
עיניו נפערו תחת ליער הסבוך של גבות.
"ואתה -" אמרה, מצביעה על השלישי, "אתה, אממם... איך קראו לו?
ג'יימס! אתה ג'יימס!"
שלושת הנערים, שלא היו נערים כלל וכלל, אבל כעת נראו כל כך
צעירים שלא יכלה לדמות משהו אחר מלבד ילדים קטנים, פערו את
פיהם בתדהמה, "לוסי דינג דונג!" קראו פה אחד.
רק הנער המגחך נשאר שקט.
הברמנית - לוסי - פנתה אליו כעת. "ומי אתה?"
"אני לנון," אמר בעלבון.
היא הסתכלה עליו במבט בוחן. "וודאי," אמרה לבסוף.
מישהו ניגש למכונת השירים, והכניס מטבע. ברקע החל להתנגן שיר
מתקתק.
"היי, השיר הזה נורא מוכר לי," אמר לוסי, "של איזו להקה,
הפרפרים קוראים לה? היתושים? בכל מקרה, שמעתי שהם לא רעים."
ג'ון החמיץ פנים.
"החיפושיות!" קראה לפתע, "קוראים להם החיפושיות."
ג'ורג' הנהן בקלילות לג'ון וחייך אליו בלגלוג.
ג'ון עדיין נשאר זעוף. הוא מלמל מתחת לאפו מילים לא מובנות.
לוסי חייכה בשעשוע.
פול חייך גם הוא. "הוא מאוד כועס עליך עכשיו, את מבינה. הוא
חשב שאנחנו נורא מפורסמים."
היא חייכה בהבנה פתאומית. "אז אתם החיפושיות ששומעים עליהן
כל הזמן."
ג'ון עדיין נשאר בטראנס הזעוף שלו, ממלמל מתחת לאפו המחודד
בזעם.
היא פנתה אל רינגו בפתאומיות. "אז הבראת?"
"אחרי עשר שנים?" הוא התעטש.
"אוי," היא עיוותה את פניה, "אבוי לי, אני מצטערת."
"לא, לא, זה בסדר," אמר בקול חולה.
"אבוי לי," קרא ג'ורג', "הוא מצורע!"
פול עיוות פניו בתדהמה. "רינגו! רינגו, נופל לך האף!"
לוסי התאמצה להישאר אדישה. "אהא, אז עליכם הוא לא צועק כשאתם
צוחקים לו על האף?"
"לא," אמר ג'ון במתיקות, מחייך חיוך ממזרי. "כי הוא יודע שאני
יכול לנצח אותו בצעקות."
"אה, אז החלטת לצאת מהטראנס?" התגרה בו ג'ורג', מרים גבה.
"שתוק, ג'ורג'," אמר, הבעה של זעף לא משוכנע על פניו.
"היי," קרא רינגו בקול חנוק, "אני כן יכול לנצח אותך! אני
באמת יכול!"
"הוא משקר!" קרא ג'ון בתיאטרליות, מניח למועדון לדמום סביבו.
פול המהם לעצמו מנגינה חסרת צורה, ג'ורג' ניסה שלא להתפוצץ
מצחוק, ללא הצלחה יתרה.
רינגו וג'ון הביטו עליו בזעם. "צילבו אותו!" קרא פול
בדרמטיות.
שני החברים, שפתאום כבר לא רבו, מיהרו אל ג'ורג', מרימים אותו
מבתי השחי.
"אתה עוד תראה מה זה לצחוק עליי," רטן רינגו בצורה לא משכנעת
במיוחד, והם נשאו אותו באיטיות החוצה דרך המועדון, שהתמלא שוב
ברעש והמולה שמילאו אותו קודם לכן.

לוסי מצאה מחליף ויצאה בשקט דרך דלת הכניסה רק כדי למצוא את
הארבעה משתוללים על המדרכה, מדי פעם נשמעת נהמת צחוק מפי אחד
מהם, קרוב לוודאי שזה היה ג'ורג'.
היא עמדה והסתכלה בשעשוע, תוהה מה יגרום להם להפסיק. "הו, אתם
כל כך ילדותיים," קראה בתסכול לבסוף.
"תודה!" קרא פול בשמחה, וכולם פרצו שוב בצחוק רועם ומתגלגל. אם
קודם משכו הרבה תשומת לב, עכשיו כל השכונה באה לראות את
המתרחש.
"עוד לא שתיתם אפילו בירה אחת ואתם כבר מתנהגים כמו
אידיוטים."
"זה הייחוד שלנו, את מבינה," אמר פול בנימה פילוסופית, "אנחנו
מתנהגים כמו אידיוטים כל הזמן -"
"שמונה ימים בשבוע," אמר רינגו בעליצות.
"למעשה, זה כיף מאוד. רוצה להצטרף?"
היא העמידה פנים כשוקלת את הדבר.
לבסוף נראתה כמו החליטה. היא חייכה לעצמה, והמהמה. "בו."
ארבעה בחורים ברחו בצרחות שהבהילו כל אדם שעמד בסביבה.
קול חלוש של צלצולים נשמע לאחר שגם היא נעלמה בין האנשים.
האנשים ברחוב הסתכלו סביבם בבלבול וחזרו לשגרה. בריטים.

"נתפצל!" קרא ג'ון בשמחה.
"לאן בדיוק?" שאל ג'ורג' בקול מוטרד, מביט אחורה בעוד הם
רצים.
"הממם..." הם עצרו, מתנשפים, וג'ון חשב. "אתה תבוא איתי,
ג'ורג'. ופול ורינגו, אה... לכו לכיוון ה-"
נשמע צחוק מתגלגל וצלצולים מהסמטה אליה כיוון את עצמו, וג'ון
תפס בבעתה את חולצתו של ג'ורג'.
"נו, בוא כבר," סינן אליו, והם הצליחו לרוץ כמה מטרים עד שנפלו
על הכביש, מתפתלים מצחוק.
לוסי, שהתנהגה כראוי לבנות, על פניה רק חיוך משועשע כשראתה את
השניים מתפתלים על האספלט. "שנשאיר אתכם לבד?"
"כן, בבקשה."
עוד התפרצות של צחוק קטעה את דבריהם והם נשכבו שנית על הכביש.
לא עזרו כל הניסיונות להקים אותם, הם עוד התפתלו שם, לא
מפסיקים.
ברחוב נשמעו רק צחוקו המתגלגל של ג'ורג' והצחוק הצווחני של
ג'ון, וכמה מכוניות שעברו ברחוב הסמוך.
"תפסיקו עם זה כבר!" שאג פול בתסכול, בעוד לוסי ורינגו מנסים
לפחות לסחוב אותם למדרכה לפני שיידרסו.
לרגע אחד כולם הסתכלו עליו בדממה. הוא חייך בשביעות רצון.
קולות הצחוק גברו, והפעם כולם התגלגלו על המדרכה, בלי יכולת
לזהות איפה אחד נגמר והשני מתחיל.

לבסוף שכך הצחוק, וכולם הצליחו לקום. מדי פעם נשמע צחקוק קצר.
"היי, פול, מה השעה?"
פול הרים את ידו הימנית. "אה... אוי, לכל הרוחות, אנחנו צריכים
לחזור!" קרא.
כולם קראו בבהלה והחלו לרוץ. ואז עצרו לרגע.
"בואי כבר, לוסי!"