הרבה זמן לא יצא לי לכתוב, אני מתגעגעת לזה.
לאותו ריחוף של אותיות על הדף ברגע שהרעיון מסיים להתעכל בבטן
ונשלף החוצה בלי מעצורים. לשמחה שמתעוררת בי רק מהמחשבה שאולי
מה שכתבתי יהיה ראוי לקריאה, יחשב ליצירה, לאומנות ארצית, בן
לאומית, לאמנות שלי.
קצת קשה לי לכתוב עכשיו. אני חושבת שזה בגלל שאני בן אדם ציני
שיוצר מכאב, דבר שלא כל כך קשה למצוא אצל רוב האנשים בעולם -
אחרי הכל לא צריך להיות אמן בשביל להרגיש חרא.
ומשום מה, אני עדיין לא מוצאת את הדבר המיוחד שבי, מה שיש
בכולם, דבר אחד שמייחד אותם, אני לא מוצאת את זה בי.
מפחיד אותי להתעורר יום אחד, ולגלות שהחיים הם באמת סרט, שבו
יש דמויות חשובות שבדרך כלל נראות כמו יעל בר זהר, ודמויות
שוליות, שאין בהן כלום אלא לעזור מדי פעם לצופה להבין את עלילת
הסיפור, ולפעמים אף לקדם אותה מעט.
האם אני אותה דמות שולית? האם אני חייה בשביל לקדם את העלילה
בחייהם של אחרים?
משום מה, אני שומעת נימת רחמים עצמיים, הידועה ומוכרת בקרבי.
זה עוזר לי להמשיך הלאה, ולהשתמש בחוסר הביטחון שלי לטובתי תוך
כדי ניסיונות רבים לצעוק "נואש".
האשמה מכסה אותי כעת, גורמת לי לחשוב על חיילים בגבול, ראש
ממשלה טרוד והורים לילדים אוטיסטים.
מי אני שאתלונן כך בפומבי על חיי? שמהדשא המקביל, נראים
מושלמים, אם לא יותר. אין לי תשובה, וגם אין לי כח לחשוב על
אחת.