ביום שישי לפני החג, הלכתי אצל דויד-של-השתי-שקל, לקנות
גרעינים.
אמר דויד-של-השתי-שקל: "מה? אתה אשכנזי ותאכל גרעינים בפסח?"
אמרתי: "קודם אני מפצח. אחר כך אני מסתכל אם לא נפל חמץ לתוך
הגרעין. אחר כך אני אוכל".
"אתה אל תתחכם איתי!", אמר דויד-של-השתי-שקל בטון החלטי,
"אצלכם לא אוכלים פיצוחים בפסח!".
"יש לי פתק", עניתי לו.
דויד-של-השתי-שקל שם לי את הגרעינים בשקית אטומה, "שלא יראו
השכנים איזה גוי אתה".
אחר כך ישבנו על השקים של הפיצוחים. היה חם. לא היה על מה לדבר
וגם לא חשק. שני פיליפינים עם חלוקים מלוכלכים בכתמי דם, רדפו
בחניון אחרי חתול שגנב פולקע מהדוכן של בלילטי הקצב. בלילטי
עצמו, ששוקל אולי מאה וארבעים קילו, ישב בכורסא, שהייתה פעם
מושב אחורי של סובארו, ומשם עודד אותם בצעקות.
כשנהיה שקט, הושיט לי דויד כמה אגוזי מקדאמיה.
"יש לך איזה חוזה עם רופא שיניים? האגוזים האלה זה בשביל
סוסים", אמרתי.
בוקובזה, מהחמוצים, שתמיד יש סביבו ענן ריח של לקרדה, עבר ועצר
להגיד לנו שלום. גם העדר של החתולים שליווה אותו, עצר וחיכה
בסבלנות עד שייגמר הדו שיח בינינו.
אחרי "בוקר טוב, מה שלומכם? מה? אין עבודה היום? תלכו ללשכה,
בטלנים!", שאל בוקובזה אם אני רוצה לטעום חמוצים, "מהיבול
האחרון!".
הצטרפתי אליו כי כבר מזמן רציתי לשאול אם נכון מה שמספרים
עליו, שבמחסן שלו יושבות תימניות זקנות, עם שן אחת בפה, ועם
השן הזאת הן מנקבות את הזיתים. כשכבר היה ממש חמוץ לנו בנשמה
מהריחות, אומר בוקובזה בשקט, כאילו כלום: " דויד-של-השתי-שקל,
הוא גנב!". והוא יורק חרצן של זית ישר לעיין של חתול אחד
(בוקובזה הוא אלוף בזה).
ואז נהיה שקט, אפילו החתולים לא האמינו למשמע אוזניהם.
אחרי הרבה זמן של שקט, אמרתי לו: "תראה. אתה מרוקאי והוא
טריפוליטאי, אבל זה לא סיבה...".
"את המי-וורדים אצלו, ראית?", שואל בוקובזה.
"ראיתי", אני עונה.
"את הציור של הוורדים על המדבקה, ראית?"
"ראיתי".
"את הציור הזה אני ציירתי על מפית, כשאכלנו חומוס-פול אצל
ראחמו!"
"וואלה!", אני אומר, כי לא היה לי משהו אחר להגיד וגם בגלל
שאני מכיר את ההרגשה כשגונבים לך את הרעיון.
ואחרי שהרבה זמן לא היה לי מה להגיד, אני שואל את בוקובזה אם
זז משהו בסטארט-אפ שלו. בוקובזה שם את היד על הפה שלי כשהוא
מסתכל לכל הצדדים.
"מה איתך? ש'תגעת? אנשים עוד בסוף ישמעו על זה!".
אחר כך, כשהוא מוריד את היד, אני אומר לו שאני שותק כמו דג.
הסטארט-אפ של בוקובזה זה משהו שאסור לדבר עליו, אבל, אם זה
מצליח, זה שקול לפחות להמצאת הגלגל. ויש פה, בלי להגזים, שילוב
של חוכמה פלוס פיזיקה, כימיה, קצת יצירתיות, המון חזון ואפילו
כלכלה.
התוצאה הסופית של הסטארט-אפ הזה, יכתבו עליה, כמו למשל על
הטיסה לירח. אז בגלל הגודל של העניין, אני לא יכול לדבר על זה.
ואני גם מפחד מהיד של בוקובזה. אז, נסתפק במשהו על קצה המזלג
ונגלה את אוזנכם, כמו שאומרים: מדובר כאן על המצאה שכמוה עוד
לא הייתה. ובוקובזה אומר שזה רעיון שאף אחד לא חשב עליו. והבת
שלו, של בוקובזה, בדקה באינטרנט, בגוגל, ומצאה שאפילו ליאונרדו
דה-ווינצ'י, שגם היה גאון, אפילו הוא לא המציא את זה.
אז ככה: ידוע שכל העולם אוהב טונה. זה אקסיומה (זה מה שאמרתי
שנכנסה כאן הפיזיקה).
וגם, תשעים ותשעה אחוזים, אוכלים טונה, ממש בתיאבון (אחוזים,
זה בא מהשטח של המתמטיקה. לא?).
מה עוד? לטונה אמיתית יש צבע וורוד-סגול דהוי (צבע, זה מהעולם
של הכימיה). לטונה יש גם ריח של טונה (גם ריח = כימיה). ודבר
אחרון: טונה עולה הרבה כסף (כסף, זה מדע הכלכלה).
עכשיו, שיש לנו את כל המדעים, איפה כאן הסטארט-אפ?
אז, הנה. כאן המוח הגאוני של בוקובזה, שאולי הוא לא מלומד ולא
מושכל, אבל יש לו חוכמה טבעית, מלידה. התוכנית שלו זה לקחת סתם
דג. נגיד, מושט. או אולי יותר גרוע, קרפיון. לדג הזה אתה צריך
לתת צבע של טונה וריח של טונה. ואם אתה מוכר אותו בתור טונה,
אתה עושה ים של כסף.
אז עכשיו נחזור אל בוקובזה, שעומד ככה בצד ומחכה בסבלנות עד
שייגמר ההסבר על הסטארט-אפ שלו.
"נו?", אני שואל.
בוקובזה מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה ואחר כך אומר: "תתקרב קצת!".
ואחר כך מסתיר עם היד את הפה, ולוחש לי באוזן: "אני עכשיו בשלב
של הניסיונות!".
"מה למשל?", אני מחזיר לו לחישה.
"פתרתי את הבעיה של הריח!", הוא מכריז בלחישה.
"לא!", אני אומר ואחר כך שואל: "איך זה?".
"אני לוקח חתיכה טונה. מרביץ לה כמו שניצל. שם אותה בדלי מים.
שם בפנים חתיכות מושט וקרפיון. והריח נדבק! ממש לא להאמין.
בילדים שלי!".
"והצבע?", אני שואל.
אבל כאן בדיוק פתאום נופל קרפיון אחד מן השולחן ומתחיל בריקוד
ספרדי על הריצפה.
"מה זה?", אני שואל.
"יש לו מחלת הנפילה", עונה בוקובזה באדישות ומנסה להמשיך
בהסבר. אבל שוב מתרחשת הפרעה בקצב מהיר: חתול מתגנב ומזנק על
הדג המפרפר. בגלל הרצפה הרטובה מחליקים שניהם, החתול והדג, עד
הדלת. בדלת הם מתנגשים ברב-יגאל, המשגיח-כשרות שבדיוק נכנס.
הרב-יגאל, המשגיח-כשרות נבהל. מהבהלה נופל לו הספר תהילים, שזה
הסמל המסחרי שלו. הספר מתלכלך מהאיכסה שעל הרצפה. הרב-יגאל
המשגיח-כשרות מרים את הספר ורוצה לנשק אותו. כשהוא רואה את
האיכסה הוא לא יודע מה לעשות.
ואז, מחדר צדדי יוצאת אחת מהזקנות התימניות, עם מגבת-נייר ביד.
היא מנקה את הספר, מושיטה אותו לרב-יגאל המשגיח-כשרות ואומרת:
קח! תנשק!"
וככה ראיתי שבאמת יש לה רק שן אחת.