אני כאן בחדרי החשוך,
וקר לי, ועצוב לי
וכואב לי כל הגוף.
פותחת את החלון - והלילה סוער.
גשם, רוח, קור וערפל.
מתכרבלת בתוכי מהעצב, מהקור,
וליבי נטוש וריק -
כמו החדר השחור.
מנסה לקרוא!
מנסה לצרוח...
וכשאין עונה, רק רוצה לברוח.

אף אחד לא מקשיב,
לאף אחד לא אכפת,
קופאת כאן בחדר,
ואקפא כאן לעד.
והכאב חד כתער,
מדמם בתוך הלב,
וכשאמות כאן מן הצער -
יפסק אז הכאב.

יוצאת אל הרחוב הגשום ואל הסערה,
ובחוץ אין אדם,
ואין נפש חיה.
וגשם קר ורועד על פניי,
וכל הסמטאות ריקים ונטושים,
כמו חדרי הלב, עמוק בפנים.
וההרגשה טובה - למות.
והסבל נעלם ומתרחק במהירות.
והכל אדום ושחור,
ולא ברור מה שקורה.
הגוף מאבד תחושה,
האור בעיניים כבה.
הנפשת משתחררת מהגוף... אך היא שמחה.
היא יודעת שבמילא כאן איש לא יזכור אותה.