"יש משהו מוזר באוויר", היא אמרה לי... "מין תחושה כזו שהחורף
מזדכה על ציודו ואילו הקיץ בשמחה בא להחליפו בשמירה. ימים של
אי-שפיות שבהם יום אחד גשום וקריר ולמחרת שרב שורר בכל פינה,
אינו משאיר מקום לנשימה." בעודה מדברת ללא קץ תהיתי שכמו מזג
האוויר גם ליבי- מתנהג בצורה לא צפויה- רגע דואב ומט ליפול
ורגע מצפה לבאות כאילו איבד כל כיוון ומטרה ואין לו יעוד
בעולם. בינתיים.

"אני אומרת לך, העונה הזו עושה משהו לאנשים... משהו מתרחש כאן
ללא ספק... זה לא רק אצלך". היא הצליחה לעורר את מחשבותיי
בשנית ושוב שזרה את דמותו של יהונתן לתוך מוחי. ואני עייפה כבר
מלחשוב, לגולל את דבריו בראשי, לדמיין את ידיו העדינות פורטות
על גופי ולתהות אולי היה ניצן להצילנו...

יהונתן ואני היינו יחדיו שנה וחצי. הוא היה אהבתי הראשונה
והגדולה. גבר יפה וגבוה שאת מגע ידיו ואת תווי פניו המדהימים
לא אשכח לעולם.
סביבו רקמתי את כל חלומותיי והוא נראה לי הארץ המובטחת.
וכשעיני היו עצומות מרגעים מיוזעים של אושר העליתי בדמיוני את
פני ילדינו, עושה קומבינציות מוזרות בין שני הקלסתרונים של
שנינו, צוחקת ותוהה על קנקנם של ילדי ואיזה מין אב הוא יהיה
להם- ובתוכי ידעתי תמיד שמושלם. לעיתים קרובות, כשישן עמוק,
הייתי הופכת את פניו לגולם דמיוני וכורכת את כל חלומותיי
ותפילותיי סביב פניו המושלמות ובתוך תוכי הייתי בטוחה שהוא אכן
זה שיגשים לי הכל יום אחד... ויום אחד הכל יהיה עוד אפשרי...
זה כנראה בלתי נמנע אצלנו הנשים- משהו שקשור לשעון הביולוגי
שמתקתק בגופנו... תיק תיק תיק תק... תיקתוק עתיק שדורות לא
נפסק.

"מה את שוקעת לי שוב במחשבות... תקשיבי לי - מכל פינה אני
שומעת על זוגות שנפרדים, על אנשים שעוברים דירה בפתאומיות, אני
אומרת לך... משהו בעונה הזו גורם לחלק במח שלנו להתערער- את
חייבת לשים לב- אולי תתקשרי אליו וחכי עד שהעונה ההפכפכה הזו
תחלוף... זה לא הגיוני מה שהולך כאן... זה מוטרף לגמרי, ועוד
לוותר על אחד כמוהו... נו באמת!!!". היא כאילו נפגעה בשבילו.

אני יוצאת לגינה והשמש מחייכת אלי, מלטפת אותי בחומה, נושקת לי
כרומזת שיהיה בסדר ושעוד הרבה בקרים מאושרים וחייכניים נכונים
לי - והם קרובים מתמיד.
ואני בתמימותי כמובן מאמינה לה.

"אולי זו תקופה מנחמת כזו ובגללה אנשים פתאום מעיזים ויוצאים
מתוך הצטנפות החורף הזו שלהם ". חשבתי במהירות על תשובה הולמת
לטענותיה המוזרות והמשכתי "בחוץ יש פריחה משגעת - אנשים
מרגישים שהטבע נותן להם זריקת אנרגיה אופטימית לעשות שינויים
לכיוון עתיד מאושר יותר..."

היא הביטה בי ושתקה. "אוקיי אבל רק שימי לב שזו לא איזה
מגיפה... לי יש תחושה מוזרה- איך זה יכול להיות שכל אדם שני
שאני פוגשת מספר לי שהוא מפרק את החבילה... כאילו מישהו מלמעלה
החליט לערבב את כל הקלפים ולחלקם מחדש- ולך לתת קלף אחר בבוא
היום. אבל כבר היה לך קלף מנצח... לא"

ככל שהימים עוברים והקיץ מתקרב, שערי מתבהר מהשמש וגווניו
משתנים, החיוך אלי חוזר ופצעי הלב לאט מגלידים- יש את הים
כמפלט מנחם, את הציפורים, תקופת הטיולים והאור שפתאום חודר
עמוק לעצמות.
והתהום שציפיתי אינו נפערת לרגלי ואני- עומדת יציבה ואיני
נופלת כפי שחשתי שיחול אם אתה לא תהייה לצידי.

היא יושבת מולי וממשיכה לתהות על יכולתה של עונה דוממת לשנות
את הכללים. ואני רק תוהה מה כל כך מוזר בעונה הזו ומקווה שגם
ליהונתן שלי, חילוף העונה נותן זריקת עידוד שהשמש גם אותו
מלטפת עכשיו, מחבקת אותו בחומה במקומי ורומזת לו שיהיה טוב.
ובלילה מתפללת שהוא נותן בשמש אמונו ובוטח בעונה הבאה עליו
לטובה - שהוא לא כואב עד כלות עכשיו ואין בידי ללטף ולהרגיע-
שגם הוא מנסה לאט ובזהירות, לגשש דרכו לעבר השמש.