אני כותבת את המילים האלו מכיוון שאני לא רואה עוד מנוס.
אני כותבת את המילים הללו מכיוון שאני מרגישה שעד כה כל מה
שאמרתי נפל על אוזניים ערלות.
אני רוצה להגיד לך שעוד לא יצאת לי מהראש.
אני רוצה להגיד לך שעצם הידיעה שאתה לא איתי מכאיבה לי גם
עכשיו.
אני רוצה להגיד לך שאני לא יכולה לדמיין אותך עם מישהי אחרת.
אני רוצה להגיד לך שרק לראות אותך עם אחרות מכאיב לי.
אני רוצה להגיד לך שאני לא חושבת שאני אי-פעם אוכל להתגבר
עליך, כי אתה הראת לי עולם שלא ידעתי שקיים בכלל לפניך.
עולם של צבעים. עולם של גוונים. פתאום לא הכול היה שחור, לבן
וגוונים של אפור.
ראיתי גם ורוד, צהוב וכחול.
ראיתי זריחה ושקיעה שנצבעו במכחול.
ידעתי אהבה, קנאה ורכושנות.
ידעתי שיש מישהו שאני חושבת עליו וישר מרגישה יותר טוב.
ידעתי גם שאתה חושב עליי ובתקווה מחייך, יודע שאני שלך לנצח
ואתה שלי.
ידעתי שיחד היה לנו טוב. דיברנו, שתקנו וגם השתיקות לא היו
מביכות... בשתיקות נחבאה אהבה הדדית וכל אחת מהן לוותה בנשיקה,
חיבוק, ליטוף או משחק הדדי באצבעות.
ידעת מה מדליק אותי ואני ידעתי מה מדליק אותך.
ידעת על הנקודות הכואבות ביותר שלי ואני ידעתי על שלך.
ידעת מתי אני עצובה ואיך לשמח אותי.
ידעת שלי אין מעצורים איתך... למרות שלך כנראה היו איתי.
המוזר הוא שמהצד השני, ידעת איך לקום וללכת.
איך לפגוע בי במקום הרגיש ביותר.
איך להביא אותי לדמעות בשניות ולשנות את כל מהלך חיי.
מאז שהלכת אני כבר לא אני, אבל אתה נשארת אתה.
אני רוצה לבכות ואתה רק מחייך לעצמך.
כשהלכת חצי ממני הלך איתך, ועכשיו אני יודעת שהחצי הזה לא ישוב
לעולם.
אני יודעת שהלכת לנצח וככל הנראה לא תשוב אף פעם.
אם הייתה לי הדרך להשיב אותך הייתי עושה כל מה שצריך.
אבל במבט אחורה אני בכלל לא מבינה מה מצאת בי.
לעיתים אני גם לא מבינה מה מצאתי בך.
אבל עכשיו התשובה יותר ברורה מכול - איתך מצאתי אהבה.