נכתב והולחן בארגנטינה, מרץ 2004, בנסיעת אוטובוס של 20 שעות,
וכמה דמעות.

ישבתי להקליט אותו, סתם לשמוע קצת דעת קהל, לא בהכרח על הקול
הנוראי שלי, הזיופים, והיציאות מקצב, את כל אלה אני יודע כבר
הרבה זמן... אלא על איך שהוא נשמע קומפלט - כשיר, נוגע/ לא
נוגע, צורם, מעצבן, חובבני, ממש מה שהרגשתם כששמעתם את השיר.

לצערי אפילו להקליט אותו לא הצלחתי כמו שצריך, לפני שהספקתי
לסיים, המחשב שלי קרס, ולא הצלחתי לפתוח שום דבר חוץ ממה
ששומעים כאן. השיר עירום מבחינתי, בלי שום באלאנס, תיקונים,
ניקוי רעשים בלה בלה בלה... ובכל זאת הרגשתי צורך להעלות אותו
לכאן.

מילים:
כשעזבתי את ביתך ביום השלישי,
השתיקה שלי הרסה אותך,
מאחורי הדלת הטרוקה, שמעתי אותך,
מקללת את היום שבו פגשתי אותך,

אז איך אפשר לשיר עכשיו את שיר הפרפרים,
כשכל הדברים חמים בפנים,
לא אכפת לי מה תאמרי, אני אוהב אותך,
ובקרוב אהובתי, אני שוב אהיה שלך,

יום אחרי הסערה נפגשנו ברחוב,
הישרת מבט מולי כמו דרך אויר,
ואני עצמתי את עיני מרוב הכאב,
ציפור השיר שלי עזבה אותי,

אז איך אפשר לשיר עכשיו את שיר הפרפרים,
כשכל הדברים חמים בפנים,
לא אכפת לי מה תאמרי, אני אוהב אותך,
ובקרוב אהובתי, אני שוב אהיה שלך,

שלך.


אשמח לכל תגובה וביקורת!

בובן.