אי שם יושב לו נער, ועל פניו מסכה, מסכה של צער.
לא, הוא לא איבד, הוא גם לא מת, הוא פשוט לא ידע אהבת אמת.
ואי שם במרומי גן העדן במקום שנגמרים השמיים, יושב לו מלאך
ומחייך, בינתיים.
המסכה מזילה דמעה, דמעה מבולבלת, מה זאת אהבה שלא נגמרת?
וביער שלם וקסום היכן שהשמש פוגשת בירח, יושבת נערה ואוחזת
בזמן הבורח.
הנער הולך באפלה ובחוטי האכזבה מסתבך, והמלאך? הוא עדיין,
מחייך.
הולך לו הנער ומחפש אחרי התשובה, מי יגיד לו? מה זאת אהבה.
נפל הנער, לא קם ורק בכה, לא בכי של כאב, בכי של מבוכה.
והנערה שומעת, והיא יודעת, משחררת את הזמן ואל הנער פוסעת.
מלטפת את שערות ראשו והנער קם, ופניו כבר לא פני נער אלא פני
תינוק תם.
מחייכת הנערה ומובילה אותו אל היער השלם, ופניה לא פני נערה,
פניה פני אם.
ולנער פני תינוק והנערה כמו אם אוהבת, "עצום את עינייך ילד" לו
היא לוחשת.
ירד אז המלאך ממרומי השמיים, חייך, ליטף ופרש כנפיים.
נשא את הילד ונשא גם את האם, עף והחזיר את הזמן אל היער השלם.
הניח השניים על הארץ ועל פני הילד תדהמה, ובפעם הראשונה בחייו,
ידע הנער אהבה.