[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ההצגה עמדה לעלות בפעם הראשונה. זאת הייתה אמורה להיות ההצגה
הכי טובה בעיר - כולם דיברו עליה בלחש ומילים כמו "נפלא",
"מרתק", "עוצר נשימה" ו"אדיר" התעופפו להן בין האנשים...
ההצגה אף גרמה להתרגשות רבה בין חברי הצוות, שעמד להעלות אותה
וחיכה בקוצר רוח לתוצר הסופי של עבודה קשה ומייגעת. הם התכוננו
יומם וליל, כל השבוע במשך זמן כה רב, שלא זכרו איך נראו חייהם
לפני שהיא נכנסה לחייהם. הם נשמו וחיו את ההצגה והרגע המיוחל
קרב ובא.

    גם היא ציפתה להצגה והתפללה שתעלה כבר על הבמה ותהיה
הצלחה מסחררת. היא הייתה שותפה מלאה בכל התלאות שמאחורי הקלעים
- התככים והריבים, הפדיחות, המשברים, הבעיות והרגעים המשמחים.
אולם, דומה שאף אחד לא שם לב שהיא שם בכלל והיא הרגישה ריחוק
ובידוד מכל השאר. הם כולם ישבו ודיברו על ההצגה, על החיים ועל
פוליטיקה וגם היא הייתה שם - אבל ברקע, שקטה ובלתי נראית. תמיד
כשניסתה להידחק לתוך השיחה היא נקטעה בגסות, אך בלי כוונה,
משום שאף אחד לא שם לב שהיא מדברת או שהיא בכלל קיימת.

   אולי זאת הסיבה שכה רצתה שההצגה תעלה כבר, משום שחשקה לקבל
סוף כל סוף מעט הכרה ותשומת לב לקיומה. התפקיד שלה אמנם לא היה
גדול במיוחד, אך היה משמעותי ורק מעצם היותה על הבמה מול אלפי
אנשים כל ערב, היה סיכוי רב שמישהו סוף סוף יראה אותה. אולי.

   היא עמדה מאחורי הוילון וסקרה במבטה את הקהל המרווח
בכיסאות ומפטפט קלות. היא נשמה נשימה עמוקה והביטה סביבה בפנים
הלחוצים של השחקנים, בשפת הגוף המיוסרת של הבמאי ובעישון
הסיגריות האגרסיבי של המפיק. לא הרבה אנשים ידעו את העובדה
הקטנה והטריוויאלית שההצגה היא למעשה על החיים שלה. כולם חשבו
שזה סיפור אנונימי ואוניברסלי, או לפחות כך רצו להציגו. ככה
הרבה יותר קל למכור אותו לקהל הרחב.  

    השחקנית הראשית הייתה אמא שלה, הבמאי אביה והמפיק היה
אלוהים עצבני רצח, שמשך בחוטים בחוסר שביעות רצון משוועת.
הוילון נפתח לבסוף, הקהל השתתק בלית ברירה וחיכה שיבדרו אותו,
או לכל הפחות ינעימו את זמנו בשעה וחצי הקרובות. אנשי התפאורה
דחפו אותה לקדמת הבמה- חתיכת קרטון חסרת חיים, חלק מהתפאורה.
התאורה סנוורה אותה והיא הרגישה צורך עז לבכות, מבלי שיכלה
להסביר מדוע. ההצגה שהייתה חייה התנהלה סביבה ולא הייתה לה
יכולת להתערב או להשפיע עליה. הכל היה מוכתב מלמעלה, מההפקה,
שחיככה ידיה בהנאה רק מהמחשבה על המיליונים שהמלודרמה הזאת
תכניס לה.

  לפני שהיא הספיקה להתאפס על עצמה הוילון נסגר, הקהל הגיב
בתשואות רמות, והבמאי והשחקנית זכו בקרדיט ובמחמאות. שום מילה
עליה, היא פשוט נזרקה למחסן הקר והחשוך, עד לפעם הבאה שההצגה
תעלה. היא שכבה על הרצפה, שרוטה ודהויה לאחר ערב שלם על הבמה,
כשכולם חדרו למעמקי נפשה, אך לא ראו אותה בכלל. כל מה שהם ראו
הייתה השחקנית. הם לא שמעו את הצרחות הקרועות שלה בגלל המוזיקה
המתקתקה והדיאלוגים השנונים. היא שנאה את זה, אך הרגישה שבכל
זאת היו צריכים אותה וגם זה היה משהו, לא? אז היא לא התפטרה,
לא שזה היה משנה להם. היא המשיכה לככב בשולי ההצגה, פיסת קרטון
חייכנית ועלובה בלי ממשות, שרק חיכתה ברגשות מעורבים שהוילון
ייסגר בפעם האחרונה וההצגה שהייתה חייה תסתיים סוף סוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקטע בכביש מספר
4
שעובר בין
בנימינה לנתניה
יקרא מעתה כביש
בנימינה נתניה.
על שם ביבי.

יעקב פופק


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/4/05 14:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ע. ו. בספורד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה