New Stage - Go To Main Page

עמית מור
/
והפרחים לצה''ל

משהייתי ילד קטן יש לי חלום. כלומר, ממש מגיל צעיר ידעתי
בדיוק, מה אני רוצה להיות כשאהיה גדול. ילדים אחרים התלבטו בין
כבאי, לשוטר, למרים משקולות. לא אני. אני ידעתי שאני רוצה לשבת
בראש ארגון טרור. לא סתם פעיל זוטר, גם לא ראש חוליה, גם לא
בדרג העליון של שכבת ההנהגה. אני רציתי להיות ה- number one.
אלראיס.

הייתי מחכה לחופש הגדול כמו כל הילדים. אבל בניגוד לשאר
הילדים, שרצו את החופש כדי לרדת לים או סתם כדי לא להכין
שעורים, אני חיכיתי לנציג החמאס שיבוא ויעשה לנו קייטנה
בשכונה. היו מלא ילדים בקייטנה של החמאס. כל הילדים, שלאמא
שלהם לא היה איפה לשים אותם, כשהיא יצאה לעבוד ובעלה היה
בישראל בונה איזה בניין לישראלים מסריחים, כולם היו באים גם.
אבל אני, אמא שלי הייתה בבית. אני גם לא באתי בשביל הסוכריות
שהם חילקו, למרות שהייתי לוקח גם. הייתי בא כדי שיכירו, ליצור
קשרים, להתערבב. כל כך אהבתי לשמוע את הסיפורים על האויב
הציוני. ועל איך שיום יבוא ואנחנו ניפטר מכולם נזרוק אותם לים
או לפחות לכל הארצות האלה שמהם הם באו לפה. אבל עם כל האהבה
שלי לכל זה, זה היה בצד. אני לא רציתי סתם להרוג ציונים. אני
רציתי להיות הבוס. זה שעומד בראש כל זה. זה שמקבל את כל
ההחלטות ובסוף גם נוטל את האחריות.

במיוחד אהבתי  לשמוע, את כל הסיפורים מהקוראן על מחמד ועל שבט
הכוריש ועל איך הוא חיסל אותם בשם אללה הרחמן והרחום, אפילו
שזה היה השבט שלו ושם הוא גדל, רק כי הם לא כיבדו והאמינו
באללה. הקשבתי בשקיקה לכל מילה שיצאה לו מהפה, למדריך. גם כדי
לשמוע, אבל גם כדי שיבוא אח"כ למפקד שלו בתנועה ויספר: "אתם
יודעים, יש אצלי בקייטנה, אחד מחמד, נראה שיש לו חוש, אולי כדי
לסמן אותו ולגייס אותו עוד איזה שנה שנתיים". אתם מבינים גם לי
קוראים מחמד. כמעט לכל החברים שלי קוראים מחמד או שיש להם אחים
מחמד ודודים שגם להם קוראים מחמד. ואני לא רציתי להיות סתם עוד
מחמד. אני רציתי להיות מנהיג. רציתי את הכוח הזה בידיים. רציתי
שיזכרו אותי.

וזה לא היה סתם חלום ילדות החלום הזה. גם כשגדלתי ידעתי, שזו
הדרך שלי ושבה אני צריך לדבוק. כבר בגיל צעיר הייתי הולך לזרוק
אבנים על חיילי הכיבוש. אבל עם כל אבן שזרקתי העפתי מבט לאחור,
לראות מי מסתכל לדאוג שישימו לב, שאני, מחמד, תורם למאבק
בכיבוש. הייתי מסתובב בבתי הקפה, שכל הפעילים היו יושבים בהם.
הייתי נדבק לכל אלה, שקיבלו את הכבוד להפיץ כרוזים. מכל מי
שהכרתי והיה מעורב כבר ביקשתי, שיזרוק עלי איזה מילה. באמת לא
היה אכפת לי איזה ארגון, העיקר להיכנס, כי כדי להיות הראש אתה
חייב להיות קודם חלק.

ואז זה קרה, יום אחד כשיצאתי את שער בית הספר חיכה לי ליד השער
ראא'ד. הוא סימן לי עם האצבע להתקרב אליו ולא לעורר חשד. היום
אני יודע שזה היה סתם קטע, כדי לתת לי להתלהב, כי בתכל'ס כולם
ידעו בדיוק מי זה ראא'ד ובדיוק מה הוא עושה מחוץ לבתי ספר בסוף
יום לימודים. זה היה בתחילת כיתה ט', אבל אני זוכר את זה כאילו
שזה היה אתמול. אני זוכר, את ההרגשה הזו שהצעד הראשון נעשה.
מכאן הדרך סלולה. עכשיו אני בפנים, אני רק צריך להוכיח את עצמי
ואני בנתיב המהיר להגשמה העצמית. באותו הלילה לא יכולתי להירדם
מרוב התרגשות. במקום להירדם המוח שלי כבר דמיין את המשרד  שלי,
כשאהיה הראש.

וזהו מאז אני פעיל. כבר עברתי את גיל 45. עברתי את כל השלבים
כולם בלי לפספס. הייתי איש שטח, פקדתי לחוליה, למדתי הנדסה
באוניברסיטה + שעורי השלמה בחומרי חבלה במפקדת הארגון. עברתי
לריכוז פעילים בערים ואח"כ הייתי אחראי גם על מחוזות שלמים.
התקדמתי והתקדמתי ובכל שלב נתתי את כל כולי. להוכיח את עצמי,
להיות הטוב ביותר, כשכל הזמן כסא הכבוד עומד לנגד עיני. וגם אם
היה לי קשה או שלא אהבתי את התפקיד או סתם השחיקה התחילה
להשפיע גם עלי, הייתי חורק שיניים ומזכיר לעצמי שיש לי ייעוד.
שיום אחד אני הוא זה שיעמוד פה בראש. אני הוא זה שיחלק  את
ההוראות. וככה בדם ויזע הגעתי לאן שאני היום.

כבר 7 שנים אני תקוע באותו המקום. מס' 2 בתנועה, "היורש".
ומתוך 7 השנים האלה בשנתיים האחרונות הייאוש החל תוקף אותי. כל
יום הייתי אומר לבוס הגדול בוקר טוב לבבי. יושב אתו בשולחן
מתייעץ אתו בעניינים החשובים ביותר. אנחנו אפילו די חברים. הוא
היה מתייעץ איתי מה לקנות לאשתו, ומה לפילגש. הילדים שלנו הלכו
לאותו גן והיו חברים. אבל כל הזמן בלב הייתי מקלל אותו. איך
הוא תופס לי את המקום, איך הוא עומד בדרכי להגשמה שלי, לייעוד
שלי. והימים עברו ואני לא נעשה צעיר יותר. הכעס אכל אותי.
הרגשתי כל כך קרוב, אבל כל כך רחוק...

ואז ככה יום אחד ראיתי את האור. יום אחד האויב הכי גדול שלי
הפך לחבר הכי טוב שלי. הגוף שחונכתי לשנוא, ושעזרתי לעצמי
להעמיק את השנאה אליו. הוא היה המושיע שלי. הוא יסלול את דרכי
אל המקום שהיה אמור להיות שלי כבר מזמן. זה כל כך יפה וכל כך
פשוט, אלגנטי ממש.  בין לילה הפכתי (לא בגלוי כמובן) למעריץ
מספר אחד של מדיניות החיסולים. כל כמה חודשים עוד אחד נופל,
העולם מגנה. כולם אצלנו צועקים ובוכים ומבטיחים נקמה, וגם אני
צועק בוכה, כי ככה צריך. אבל אני סופר את השניות שגם הראש של
הארגון שלנו יחוסל. כל כלב בא יומו. וגם יומו של הכלב הארור,
שעומד ביני לבין האושר, גם הוא יבוא. ושוב יש לי סיבה לקום
בבוקר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 10/9/01 2:30
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית מור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה