מילים אשר שלחת
הפכו בדרכן לחיצים
ובהגיען אל לבי,
פצעו בו פצע.
אהבה יפה שרקמנו
הפכה להיות טלאים
ונישאה מאוסה בחוצות
קבל עם ועדה.
בהיות נפשך לכודה בעגמומיות
קצת באהבה אשר ידענו
וסגדת לאהבות זרות
במילים שצרמו את אוזניי.
עתה הגיעה עת נטישה;
היא בוקעת ממבע עיניך,
ועקודה בתנוחת גופך
ובאימרות פיך
המתגלות לכל בחוצות,
ואני ייחלתי לעצמי
שמי ייתן ויום יגיע,
בו נדע להצמיד שפתיים
ולשאת יד אל יד בעדנה ובחן,
יום בו נאחה קרעים
עת לבך ומעשיך יהיו שווים
ויעתירו בי מבט שאין בו סתרים.
אך לא זאת הדרך הנראית לעין,
ואף אם געגועיך הם רבים-
בחרת לקבור אותם ללא הספד.
אנא, אל תשאל אם סלחתי,
גם אחרי שהכרזת שאני "מתה" עבורך
האמנתי לדבריך ואדע
כי היה היית איש בין אנשים
שלבם לב אבן הנו.
פעם ידעת להיות נפלא
בתוך תפאורה מצ'ואיסטית,
ובשל כך, שנתיים ימים,
נתונה הייתי בזרועותיך.
היום, יודעת אני כי פחד הנטישה
חובק את הרהוריך,
ולאור עובדת היותנו חסרי דעה,
יהירים, טיפשים ואטומים,
סגרת את שערי השמיים.
שיחות שהיו בינינו
הפכו להיות דממה,
חיוכים שחייכנו, נעכרו,
ובליבם של סתווים ואביבים
הלך הזמן ואבד,
עת ייסורים, שאין בהם קורטוב של נשמה,
כילו את לילות החורף החמים בהם נלכדנו
ואני, בכל זאת, אפזר זר פרחים על קבר אהבתנו.
ואולי, תתור בשדות אהבות חדשות
ואולי תזכור שרצחת אהבה במו ידך.
אולי תרקוד עד אור הבוקר
ואולי תשוטט בצ'אט עם אישה לוהטת
שתפזרו זה לזה מילים חמות,
אך אולי תתעורר בבוקר אחד
ותזכור את הצחוק האמיתי
שצחקנו אני ואתה
כאשר היית לי חבר
ורצית אותי לכבוש.
אולי אז, בבוקר ההוא, כבר אסלח
אך לעולם לא אשכח שמכרת את אהבתנו
עבור נזיד עדשים
שאינו אלא, הזיה של תקווה.
5/4/05 |