האכזבות שלי צבועות
פסים-פסים,
חדות נוצצת
שאין לטעות בה,
אנשים אמיתיים.

(לו רק יכלתי,
הייתי חונק אותן
ביני לבין עצמי,
חולק אותן
עם מה שאין בו חיים).

בנפילה ממדרגה ועוד שלב,
כשמפסיקות לכאוב החבלות,
אתה יכול לדעת
שבאמת נפלת,
הטלת עוגן יציב במצולות,
נגעת בטבעי.

ההמלטויות שלי צודקות
ולעולם טיפשות,
תלויות לייבוש
באטבים מצטערים.
אחיזה רופפת
שאין להתמך בה,
רגשות מעורבים.

חבילה בעסקה בלתי משתלמת,
בה חלום והתנפצות
באים שלובים,
אבל רק ככה אפשר לדעת
מה באמת אמיתי.

ההתחלות שלי מפחידות
את כל מי שמסכים
להרגיש ולו לרגע,
סוכן של אמת ברת חלוף,
פג תוקפה,
התמימות השקרית.