שיחת הטלפון ממנו הגיע ברבע לחמש לפנות בוקר. שעה מאוחרת לכל
הדיעות גם אם לוקחים בחשבון שמזה 4 שנים לא נפגשנו באור יום.
הוא נשמע דיי מופתע שבכלל עניתי. אני יכולה להבין למה הוא
התקשר למרות השעה. במהלך השנים האחרונות פיתחנו שיטה מורכבת
מאוד של כללי החזרת טלפון לSMS-ים. הוא ידע שאם הוא לא יחזיר
לי צלצול הוא לא ישמע ממני בחודשיים הקרובים בערך.
"עוד כמה זמן את אצלי?"
זה המשפט הקבוע שלו. בלי "היי" או "מעניינים". זה אולי נשמע
קצת אנתיפטי אבל שיחות חולין גם ככה לא היו הצד החזק שלנו.
הצצתי בשעון והתלבטתי עם עצמי אם ללכת אליו או לא. למרות השעה
המאוחרת (או המוקדמת בעצם) לא הייתי עייפה, ולא יצא לנו להיפגש
כבר הרבה זמן.
"עוד 20 דקות".
הוא היה אצלי רק פעם אחת, וזה היה בלילה שבו נפגשנו. הייתי בת
17 וחצי, שבוע לפני הגיוס לצבא והוא, חייל אמיץ בהנדסה קרבית.
בלילה אחד היינו בפאב, בחוף בגעש, אצלי, אצלו ובעזה.
כשהגעתי אליו, החנתי ליד האוטו שלו ושמתי לב שהוא בפנים. ישן.
נקישה עדינה על החלון לא העירה אותו, וגם לא נקישה קצת פחות
אדישה, וגם לא כשפתחתי את הדלת של האוטו וליטפתי אותו אלא ממש
כמו היפהפייה הנרדמת, נשיקה ארוכה עשתה את הטריק.
נכנסו לבית שלו. תוך פחות מ 45 שניות היינו שנינו ערומים ועל
המיטה שלו. פה הייתה אמורה להגיע שעה קלה שכוללת אותי מוצצת לו
עד שממש עומד לו, הוא מסמן לי, אני רוכבת עליו קצת עד שאני
מתעייפת ואז הוא מזיין לי את הצורה עד שהוא גומר, מסתובב
ונרדם. ממש קלישאה אבל גם זו שיטה שהוכיחה את עצמה יעילה לאחר
שנים של ניסיון.
פעם הוא אמר לי, שאני הבחורה היחידה שוסוגלת לסבול אותו לאורך
זמן. באוזניים מסוימות זה נשמע כמעט כמו מחמאה, אם זה לא היה
היה בא אחרי שהוא סיפר לי שכשהתקשרתי אליו הוא היה עם מישהי
אחרת רק שהיא לא מוצצת טוב כמוני אז הוא העיף אותה והתקשר
אליי.
הלילה הוא היה אחר. אני לא יודעת אם הוא היה מסטול או שיכור
אבל הוא דיבר באופן קצת פחות ברור מבדרך כלל והיה מחוספס קצת
יותר מבדרך כלל. הוא דחף לי את הראש לבין הרגליים שלו, דבר
שדיי הפתיע אותי כי אם יש מישהו שיודע שהייתי עושה את זה גם
לבד זה הוא. לא התנגדתי, גם לא כשהוא משך לי השיער כדי לאותת
לי "דיי" אחרי כמה דקות. הוא הצמיד אותי על הגב שלו למיטה
ופשוט חדר אליי. לא הייתי רטובה בכלל וזה אחושילינג כאב, אבל
שוב לא התנגדתי כי ידעתי שתוך כמה דקות זה יסתדר. כנראה
שהפרצוף הביקורתי בעליל שלי הציק לו, אז הוא הפך אותי על הבטן
וחדר אליי מאחורה.
לא הייתי מוכנה לזה בכלל, קיפצתי כמו זברה משוגעת וזעקתי בקול
שגם אינדיטנים ששי אלי קרב היו נבהלים ממנו. הוא כנראה הבין
שהוא עשה טעות וניסה להיכנס שוב (לחור הנכון הפעם) אבל הדפתי
אותו מעלי. הייתי צריכה כמה רגעים להתאושש. לא בכל יום זין של
20 ס"מ מנסה להידחף לך בחור האחורי בלי התראה מוקדמת. זה לא כל
כך שימח אותו.
"מה קרה, אתלא אוהבת אותי יותר?"
זה נכון שפעם אהבתי אותו. ליתר דיוק - הייתי מאוהבת בו מעל
לראש. כמה שהוא היה מתייחס אלי יותר רע רק גרם לי לאהוב את זה
יותר. והוא יודע שלא משנה מה תמיד הייתי חוזרת ומבקשת עוד.
מזוכיזם טהור. לפני שנה בערך החזרתי לעצמי את כבודי האבוד,
אחרי 4 חודשים שלא עניתי לו לטלפונים. היה איזשהוא דיון בעניין
ואפשר להגיד שמאזן האימה ביננו סוף סוף השתווה. איבדתי כל
אשלייה שאיי פעם הייתה לי שאני איי פעם אהיה חברה שלו, וגם אם
כן - הוא בחיים לא יהיה מסוגל להיות מישהו שראוי לי.
"לא, ותרד ממני כבר, אני רוצה ללכת"
הוא לא כל כך רצה שאני אלך. הוא החזיק אותי ביד אחת, וביד
השנייה הדגים ניסיון כושל לעשות לי ביד. זה שלא שלא היו כוונות
אבל הביצוע היה עלוב בעליל. הוא לא רגיל שבחורות פשוט לא
משליכות את עצמן עליו, והמשפט הזה נכתב בלי טיפה של ציניות.
במו עיניי ראיתי אותו בפעולה לפני שנתיים ב"סטיל". רק נכנס
ועשרות עיניים להוטות של בחורות נדלקות. כמו מלך הסוקר את צבאו
הוא עשה סיבוב בין כולן, מנשק את זה ומחליק ליטוף לזו. לא פחות
מ 5 מספרי טלפון נדחפו לכיסים שלו, וזה היה רק באותו לילה.
אחרי שהוא החליט שמספיק הוא חדר אליי שוב. הפה שלו מתעוות
כשהוא מעליי כאילו זה ממש מכאיב לו או משהו. הוא עוצם עיניים
בדרך כלל אבל אני אוהבת להשאיר את העיניים שלי פתוחות ולהסתכל
עליו. אחרי כמה זמן הוא כנראה הבין שאני לא כל כך בעניין,
ובתור זריקת מוטיבציה הוא אמר:
"נמאס לי מהכוס שלך. תרדי לי או שאני דוקר אותך שוב בתחת"
משהו בי נשבר אחרי שהוא אמר את זה. מעטה האדישות וקהות החושים
התמוטט. לא האמנתי שאלו המילים שהוא הוציא עכשיו מהפה. פשוט
בהיתי בו , וזה עצבן אותו אז הוא התיישב לי על הפרצוף ופשוט
דחף את הזין שלו לפה שלי. לקח כמה שניות עד שהוא גמר וכדי
להראות לי שאנחנו "בסדר" ו"אחוקים" הוא גמר לי על החזה ולא
בפה.
לא הזזתי שריר. הוא מלמל לעצמו עוד כמה דברים, התכסה ונרדם.
הרגשתי מושפלת. נגעלתי מעצמי וממה שאני מרשה לו לעשות לי.
התעצבנתי על עצמי שהייתי כל כך חסרת עמוד שדרה וביטחון עצמי.
העוצמה של הניגוד בינו לבין הבחור עם האצבעות העדינות, שניגן
על הכוס שלי באותה מומחיות מופלאה שבה הוא מנגן על הגיטרה שלו,
שליטף אותי כאילו הייתי יצירת האומנות המושלמת ביותר בעולם,
שחייך אליי, הייתה מהממת. הזיכרון היכה בי והעובדה שהוא כבר לא
זמין יותר, שאיבדתי דבר כל כך יקר מעכה אותי לגמרי.
וככה מצאתי את עצמי במיטה של גבר זר ביום שבת בבוקר, בוכה בשקט
כדי שהוא לא יתעורר.
תוך כמה דקות קמתי, ניגבתי את השפיך במעיל עור שלו, טבלתי את
המברשת שיניים שלו בשירותים, שטפתי פנים והתלבשתי. רצתי לדלת
הקדמית והתפללתי כל הדרך שהיא לא תהיה נעולה ושהאזעקה לא תפעל.
היא הייתה נעולה. זה הכריח אותי לשוב לדר שלו ולחפש את
המפתחות. זכרתי פחות או יותר איפה הוא זרק את הארנק שלו וכמו
שקיוויתי המפתחות היו ליד. בלי להקדיש יותר מידי מחשבה לנושא
לקחתי לו גם את התחתונים והכנסתי לתיק שלי. חזרתי לכניסה
ובידיים רועדות הכנסתי את המפתחות לדלת עד שהבנתי שרק הבריח
סגור והדלת עצמה לא נעולה.
פרצתי החוצה כרוח סופים, משאירה את האזעקה דולקת, נכנסתי לאוטו
ונסעתי הבייתה. תחושת הקלה שטפה אותי. הדלקתי סיגריה, חבשתי
משקפי שמש, פתחתי את הרדיו ושמתי פעמיי מזרחה. המכשפה הרעה
מהמערב מתה. אפשר לחזור הבייתה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.