1. צעצועים

אני זורקת לאוויר עלים
דביקים, לראות כמה ילדים
יש באמת בעולם.
העתיד שלי מתגלגל
במדרגות נעות
למעלה, למעלה
נוכל לראות השתקפות
של שמיים
בחלון אטום.

פעם היו הצעצועים שלי
עננים, שאלות ועלים.
היום אני נוגעת בכל הצעצועים
שלא היו. הנעליים משחירות.
אני פועלת זקנה עכשיו, בין המדרגות לשבילי השיש.
בין שורות של ילדות לא שלי, החיוך
זהב, הפנים- מסך של לילה.

בפנים מערה. סטלקטיטים של געגוע מתנשקים
כמו זוג קיפודי פרווה
בסטלגמיטים של בגרות: איך לא נתנדנד
גם על סולם גבוה.
השלב הראשון שלו רועד
כמו השלב האחרון.

אני באמצע עכשיו.

ואיך אני רוצה לזחול מתחתיו.
לאסוף את כל קוביות הלגו, לבנות בית.

נשיקה שלך כשאני
זיעת חלומות על טביעה
במים רדודים וחנק
בין עננים: אתה בבוקר
שלך. ציפורים ונשיקות אחרונות.
אני בלילה. מכוסת פרווה, נודדת במערה אחת
או אחרת.

יכולתי
את כל זה לומר כאנחנו. הדיכאון
אין לו גוף יחיד, או שלב
אחרון,   והאושר
הוא אוסף נקודות בודדות

אולי מקרוב הן הופכות לקוביות לגו.

2.
בין השורות אני מוצאת את עצמי יודעת
איך ושוכחת למה.
אני מוכנה לומר: היום אהיה מאושרת,
היום אשכח, היום
אכתוב שירים.
אני מיישרת את החפצים ומעקמת
את עצמי
אל מרק ראשוני עמוס
באלה
שפעם הלכו בי יצרו בי שורות
נשימה קטועה איך
איך התחזקתי עכשיו, איך
אני בפנים נחלשת.

בפה רועד ולב
שיודע שייכות, האושר שלי הוא

שכחה, אילמות והמוכנות
להתעקם,

הוא הגמישות שלי להתכופף
אל בבואת עצמי במרק הראשוני, ולדעת: פה.

3. אתהאני

במקום לשמור עליי עטופה        הבטחות
שמיכות ושכחה,

אני שומרת
מאפינס תפוחים שקדים חמוציות
שנוכל לחלום על בית
על ריח אפייה על לישון.

אתה מוודא
אותי לוקחת את עצמי
אליך. קונה את אני בסופר
במבצע של כמה אריזות חדשות: שיהיה
בבית.

יכולתי להיות מכשפה היום על מגב להגיף
את כל מה שנשאר בין השערות יכולתי להיות פייה
לא אמיתית לא נכונה-
זה לא האוויר הנקי שלי אלה לא הריחות
של צמיחה,
אלא של תפיחה ומתיקות מוגזמת.
שוב שמת יותר מדי סוכר או שאולי אני שפכתי
בטעות יותר מדי מלח.

במקום אני יושבת והתנועה היחידה היא כאב הראש
הריקנות הריחות המתרחקים
ומסבירה: תראו איך העולם
עובד עלינו
בתוך גליל פלסטיק ומכסה אלומיניום
וערימה לבנה בשלושה אחוזי שומן.

אתהאני במקום נשימה

הפיכחות קרובה אליי מתמיד אבל
אנחנו ישנים אתהאני ער במיטה תנועות שותקות
נשען באור חיוור בוקר בחלון שוב
אחד שוב חוזר
לשניים.