אני יושבת בכיתה של משועממים.
האוויר מלא בריח זיעה חמוצה ואובך של גיר ממכות המורה הזקן
בספוג.
הרצפה מלאה בקליפות תפוזים ונייר פרגמנט מהסנדביצ'ים.
על הקירות מקושקש הכול: סיסמאות סתומות, ציורי פיות, וקילופי
קירות בצורות דווקא די מעניינות.
קילופי הקירות הם הדבר היחיד שפתח קצת את הדמיון מכיוון שלא
נעשו בכוונה אלא היו פשוט נזק. קילוף אחד, הגדול ביותר, שימש
חללית-אם לכל שליחיה ברחבי רקיע הקיר המטונף.
היצורונים היו משייטים להם במין רפיון מדהים כזה ותמיד שאלתי
את עצמי: אין אף-פעם הודעה דחופה, איך הכול כל-כך רגוע?
בינות ליצורים החיים נצנצו להם כוכבים אין-ספור.
אני יודעת את פריסת רשת הכוכבים ברמה של כל כוכב בודד.
אני משעינה את הראש ובוהה בשדה האור הזה, ביקום בזעיר-אנפין
שלי.
מביטה ומחייכת כשאני שומעת את המורה הזקן מתחבר לי למחשבות
ואני שומעת אותו כצליל עמום מרקד לי מאוּנה
לאוּנה.
הוא מדבר על סטיבן הוקינג.
ואף-אחד לא מקשיב.
הדיבורים אודות היצור האנושי הראשון שהעמיד אלטרנטיבה מבוססת
לסיפור הבריאה ע"י יצור מגלומן במעשה כישוף, נפלו על אוזניים
של ילדים שמחכים פשוט לחוג כדורסל שלהם.
אותי זה סתם מצחיק.
הוא מספר שבמשך שנים המדע נאלם דום אל מול תיאוריה שלא יכל
בשום אופן להסכים איתה (אלוהים תוך שבוע הרים את הפרויקט) ומצד
שני כדרכו של המדע אין להפריך לפני שמביאים הוכחות סותרות
(למדע לא היה מושג איך הכול התחיל) וכך שייט לו המדע המערבי,
שהוא נר לרגלינו כיום, כאסטרואיד חסר מסה בחלל חסר גרביטציה.
התיאוריה אומרת בפשטות שהכול התחיל מפיצוץ עצום מימדים (המפץ
הגדול) שממנו נוצר הכול.
הוא מספר על סטיבן הוקינג, איש נכה מכף רגל ועד ראש (חוץ מהפה
שהביא לו תהילה).
"זה האיש", זועק פתאום הזקן, "מתי תבינו שמדובר בגלילאו?, רק
במקום להעלותו על מוקד: הכנסייה וכוחות חושך מוסווים אחרים
שינו את הטקטיקה ועכשיו הוא 'מוקצה' מחמת השעמום".
פתאום דממה.
הצלצול.
נגמר השיעור בבום דרמטי ואני חושבת: אולי הזקן בונה על תדמית
חדשה שתיווצר יש מאין כתוצאה מבום גדול.
לא, מספיק היה לראות את התלמידים פותחים בשיחותיהם הרגילות,
בקרקוריהם הצייצניים על כלום בשביל להבין שהם לא הבינו שדיברו
איתם עכשיו על הכול.
לא אכפת לי.
אני יוצאת מהכיתה, יוצאת מהבית-ספר, יוצאת מהרחוב המגוחך שנקרא
ע"ש נחל מגוחך, יוצאת מהרחוב של הבית שלי ישר לכניסה של הבית.
אני נכנסת לחצר, נכנסת הביתה, נכנסת לסלון, נכנסת לחדר שלי,
נכנסת למיטה שלי.
שוכבת וחושבת.
ההוקינג הזה, ממה הוא שאב את המוזה המופלאה הזו להגיע לחתיכת
תובנה המטורפת הזאת?
איך מוח אנושי נותן פתרונים לא מעולמו?
איפה יש עוד דוגמא למשהו שלא היה, לא קיים, עד נקודה כלשהי
בזמן ומה שהופך אותו מאין ליש זה פיצוץ שנוצר מ...
מאיפה הוא לקח את הדוגמא הזאת?
באופן קבוע כשמספרים לי על הבריאה אני תמיד חושבת על סוף העולם
במין קטע כזה של קונטרה - עכשיו אני חושבת על הבריאה האחרת
שהזקן סיפר (פחות או יותר לי) בכיתה.
מהי המציאות הקיימת לאחר ההתנדפות של היקום?
ככל שחשבתי על זה, לאט-לאט נגמרו לי המילים שמגדירות לי את
המחשבה.
אוקיי, אין יקום אז אין מה?
מה יש כדי שנוכל לדעת מה נעלם?
אם אין אלוהים מי בכלל יתפוס את האין הזה?
ואם אף-אחד לא יתפוס אותו הוא בכלל קיים?
טוב, ברור שאין לא יכול להיות קיים, אבל התכוונתי שנייה אחרי
ההתנדפות הכללית הזאת יהיה מישהו או משהו שיסתכל מהצד?
ואם יש אלוהים הוא כלול בהיעלמות הענקית הזו?
כאב-ראש.
כאב ראש.
יום כזה, אני אומרת לעצמי, חייבים לאזן במשהו גשמי והתפרקותי
ופשוט.
בקיצור חפירות כאלה במוח צריך להחליף בחפירות אחרות ומסיביות.
זה יום קלאסי ללכת למסיבה לבד, להשתולל.
לא לחשוב על יקום אלא לחשוב על מה שבתוכו: סמים נפלאים.
מתלבשת הכי בפשטות שיש ויוצאת בלי לזיין על זה את המוח.
מרחוק שומעת את המוסיקה ונגנבת עם זרמים של חשמל באצבעות
הרועדות שלי.
בום, בום, בום, בום... בוםבוםבוםבום... בום, בום בום בום,בום
בום...
פף פףפףפףפףפףפףפף פף פףפףפףפףפףפףפףפףפףפףפףפףפף...
אני נכנסת למועדון המעושן וכולי מבסוטה.
אני צורחת בעודי נכנסת לרחבה: "סטיבן יה מאפן", וחושבת לעצמי
תוך שאלה להוקינג כאילו הוא ממש לידי: עם כל השכל שלך ניסית
פעם לקחת משהו טוב ולהירצח ע"י טרנס רע?
הרגשת פעם במסיבת אורקים?
לא סירבתי למה שהציעו לי והעסק התחיל להיראות משובש וטוב-לבב.
הבסים בעטו בי כאילו הייתי קורבן לאונס קבוצתי.
הכיסוח של הדי-ג'י גרם לי להרגיש...
אוי ואבוי - מה הוא עושה לי, הבן-זונה?
רצח-רצח, יה בן- זונה!
לא ראיתי אף'חד חוץ מחיוכים זורחים בחשיכה.
מערבולת של מוסיקה רעה נמוכה וגבוהה וקודחת.
ק ד ח ת
ק ו ד ח ת
פ ו ת ח ת
ר ו צ ח ת
ח ו פ ר ת א ח ו ש ר מ ו ט ה
הדי-ג'יי הזה זיין אותי.
זריחה.
רגיעה.
יום חדש.
אני הולכת ברחוב שאור שמש ביישן נופל עליו בלי רצון לעשות יותר
מידי רושם.
כאילו אומר: אני פה כי 7 בבוקר לא בגלל שום סיבה אחרת.
אנשים קמים לעבודה או סתם להשתין ולחזור לישון.
אני אוהבת מאד את הרחוב הזה עם החוטי חשמל השמוטים נמוך מידי
ומסוכן מידי, אני אוהבת את ריחות השוק הנפתח, בכלל עכשיו אני
אוהבת.
כשאני מגיעה הביתה אני עוד קצת מעורפלת ויודעת טוב מאד שיש
לדבר עם ההורים בזהירות יתרה - אך לא יתרה מידי כי גם זה מושך
אש.
משפחתי קמה עכשיו לאט-לאט ליומה כל אחד לדרכו ואני מתה מרעב.
בוקרטובים לכולם, בינתיים הכול עובר בשלום ואז...
איפה היית?
את תידפקי לגמרי יום אחד.
אני כבר מכירה את הריטואל והולכת למזווה להביא קופסת שימורים
של פטריות להוסיף לחביתה כשאימא הולכת אחרי בזעקות המבוהלות
אודות עתידי.
אני פותחת את הדלת הכבדה של המזווה נעמדת מול ארון השימורים
ומתחילה לסקור את הקופסאות.
אימי עומדת מאחורי, ממש צמוד אליי, כשנשמע קול נפץ אדיר מהסלון
או מהכניסה.
שתינו מסתובבות לכיוון ורואות...
מה זה?
איך הוא נכנס?
ערבי שמן עם זקן בלי שפם והוא מחזיק רובה רע ביד.
אימא שלי דחפה אותי על ערימת הקופסאות שימורים שהפלתי כשנשמעה
הירייה הראשונה.
נפלתי רועדת, ראש ובטן על כמה קופסאות רגליים על הרצפה.
אימא נשכבה עליי עם כל משקלה כך שלא יכולתי לזוז ולפתה לי
בעוצמה גברית את כל הלסת ומנגנון הפה בכדי שלא אשמיע הגה.
המוסיקה שעד לפני שנייה עוד הייתה לי בראש נהייתה מלוכלכת
בדם.
הסלון שאותו ראיתי מצוהר שבין הפינה ששכבנו במזווה לפתח נראה
כמו זירת טבח מסרט חולני.
אימא שלי החזיקה לי את הפה כל-כך חזק.
האור מהסלון התחיל להיראות לי מסנוור יותר ויותר.
מחנק.
ניסיתי לנשום מבעד ליד החזקה הזו.
לא ידעתי אף-פעם שלאימא יש כוח כזה.
זהו, זה הולך לכיוון אחד.
הרגשתי שהחיים שלי...
אימא תשחררי
חמצן
כשזרקו אותי בתוך קופסת העץ לתוך הבור הטחוב הם שרו לי מנגינת
סוף.
בשוכבי בקופסת העץ בהיתי בגרגר בוץ היחידי שנראה מבעד לאפילה
הנצחית שלי.
כמה הכול שחור ואין.
זה מה שאני צריכה כדי להיוולד או זה מה שאני צריכה כדי למות? |
