[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן נצר
/
מסדרונות ילדותי

השטויות הרגילות, דמיונות משתוללים ורעש קלאסי של צחוק ילדי
הגן.
ככל יום, כולנו מודעים היטב לניסיונות הנואשים של סילביה הגננת
להשכיבנו לישון,
וככל יום, אנחנו משחקים את אותו משחק ישן - אנחנו? אנחנו רק
ילדים שבאים להשתעשע בגננת המעוצבנת. כמו תחרות שנגמרת תמיד עם
אותם מנצחים ומפסידים: אנחנו - לישון, סילביה - בריאות הנפש.
היום היה קצת רועש מהרגיל ובשלב מסוים של העימות זה גלש לצרחות
של ממש ואפילו כמה צביטות של אישה שמאסה לגמרי בקטקטיה.
לבסוף, כצפוי, שככה הסערה ורוחות  הפרצים שנשבו נרגעו, ואז
בירכנו את סילביה בלילה-טוב, באצילות של שחקני שח-מט שסיימו
משחק עקשן ואכזר והגיעה עכשיו העת לקפל את הלוח.
סילביה מצידה השיבה לכל אחד באופן אישי בברכה משלה מלווה בחיוך
פלוס קריצה.

שכבנו במיטות, לכאורה ישנים אך בפועל ערים עם עיניים עצומות
בכדי לעבור את "בדיקת-סילביה", ולתת לגננת לחתום סופית את היום
בכך שהיצורים הקטנים הותשו והוכרעו.
לפחות להלילה.

כמה שנים אחר-כך אני אעבור שוב את "בדיקת-סילביה" כשמפקד קשוח
עם פני-ילד יוודא שהותשנו והוכרענו.

זעקות אימה! צרחות חרדה! זעקת שמים פילחה את הגן!    
אחד הקטנים ראה עכבר-מהומה!
כמחכים לאירוע כזה, רצנו אחוזי אמוק ומטאטאים גמדיים בידינו,
במטרה לצוד את המכרסם החוצפן. בתחילה נבהלו הבוגרים כי חשבו
שבאסון מדובר, אם-כי במהרה התברר כי אמנם באירוע אמת מדובר
אם-כי עפ"י מידותיהם של זאטוטים.
המאורע המרעיש נחתם ללא ממצאים ובסילוף מכוון של המבוגרים
בטענת "דמיינתם".
על עיני המבוגרים נראה ברור החשש שמא מלחמת ההשכבה פוצחת
בסיבוב נוסף, אלא שהפעם אנחנו היינו עייפים כל-כך שרצנו למיטות
- והפעם כדי לישון.
היה כל-כך כיף לצלול למצעים החמים. וכשנהיה שקט, חייכתי לעצמי
בהביטי בחשיכה חסרת הפנים. הכי אהבתי את הרגעים האלה ביום:
אני, אני ואני מוקפים במחשבות, משתעשעים בפרצופים כשהחושך
מגיני.
הפכתי את הכרית לצד הקר שלה וצללתי במעמקיה הצבעוניים של
תודעתי.

טבעות ההולכות וגדלות ואז מתפוגגות כבועות סבון מכילות בתוכן
כלב כחול עם מבט תוהה,
כשלאט-לאט הטבעות כאילו סוגרות עליו הוא גדל ומתקטן כמו בזום
של מצלמה ביתית.
צבעו ומבטו לא משתנים.
הטבעות, אחת עבה ושכנתה רזה ממנה, כולן בגווניו האינסופיים של
הכתום בכל הקומבינציות.
לא ברור לי אם הערפל האפור והמטושטש ברקע הוא לפני הכלב או
אחריו אך בכל-אופן הוא שם.
תמיד. אני מצליח לראות שהוא לא אפור אחיד אלא אשליה אופטית או
רצף של נקודות שחורות ולבנות כאשליית הדפוס.
אני מושיט את ידי לגעת בכלב - אך הוא חד-מימדי, אני לא מעיז
להוריד את ידי מפחד היעלמות, ובעודי משאיר את ידי על הכלב,
שלחתי את ידי השניה לטבעות הכתומות.
הן כמו מדרגות של ספריה אירופאית מפורסמת שראיתי פעם.
אבל... זה לא יכול להיות... עם מדרגה אחת אתה עולה ועם השניה
אתה יורד,
איזה מן תסביך הסתבכתי?
אני עומד על המדרגה הראשונה ויודע שאין טעם לעלות כי מיד ארד,
בהיסוס אני מושיט בכל-זאת את רגלי למדרגה שמעליי והיא סוחפת
אותי במערבולת רגשי-עבר.
אני צולל ולצולל, אך המערבולת לא מים היא, אלא חיוכים ללא פנים
ודמעות ללא עיניים, אני צועק, לא יודע למה, אבל אני צועק. אני
כנראה מעיר את הכלב,
הוא ישן עם עיניים פתוחות?
שתי כפות ידיים אנושיות ומחוספסות של חקלאי מושטות אלי עכשיו,
ועיני הכלב מתוהות בטיפשות מתחלפות בטובות ודואגות.
אני מקפץ לידיו במוכנות להתמסר תוך רצון לשקוע בידיו המושיעות
- הוא מתחיל לצעוד ואני בידיו - כמו מרי ופיפין כשהם נישאים
ע"י זקן-עץ.
אני מובל עכשיו בשבילי הקיבוץ המוכרים לי ככף ידי הקטנה - כל
עקבה של כלב קורא תיגר על הבטון הטרי - עקיבה שתישאר לנצח, כל
בור בשביל הלא-מושלם וכל קוץ שפרץ לו דרך במעבה הבטון הגס
ובהצלחה יתרה לפנצ'ר את אופני כולנו. הכרתי אבל לא הכרתי.
דבר-מה היה שונה כשהובלתי עתה בידי הכלב הענק, מגובהו הרב
ראיתי דברים שמעולם לא דמיינתי בשבילי ילדותי.
צלליות ילדים אבודים שלעולם לא ימצאו, ביצבצו לי מן הברושים
העקומים שקינאו תמיד באחיהם שבבית-הקברות, זקנים מוטלים
בשלוליות שלא יבשו עוד מהחורף הקודם,
נשים בכל הגילאים ערומות ויחפות ופניהן מבועתות רצות לתוך לועו
של חדר-האוכל, ממה ברחו?
סדרת גברים חשודים לבושים בשחור, נשאו שיר מזמור עתיק ומצמרר.

רעד וחלחלה חשתי כשנשא אחד מהם פניו אליי ועיניו חוברו לעיניי
בקו בלתי-נראה.
אז, ידעתי של איזו חיה העיניים הללו, אבל עכשיו לא אדע.
אז, הבנתי את מילות המזמור העתיק, אבל עכשיו לא אדע לפרש
שפת-סתרים זו.

צל גדול ריחף מעל הכל והבזק פלאש שעוצמתו ככל ברקי החורף גם
יחד, העלים את כל הבריות.
נותרתי לבד בשנתי העיוורת.
איפה הכל?
למה דווקא אני נותרתי אחרון?
או שמא הגעתי ראשון?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"Do less. Live
longer"
נכון שזה הדבר
הכי חכם ששמעתם
בימי חייכם?


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/5/05 14:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן נצר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה