[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חן נצר
/
אריון

פרק א'

רגעים לנדוד. עת בית.
תליתי מבטי בכוכבים, התחננתי להכרעה שתבוא מהם.
לעתים קרובות הייתי יושב כך, בוהה בשקיקה באור שזרקו על רקיע
השחור.
כל חיי חלמתי.

אין ביכולתי להגיע למתכון חלומי בדיוק.
אך אני חש בו. על-ידי זרמי דם מואצים, כשאני שומע בראש את עוד
אחת מאלפי מנגינותיי, עד אשר נדמה לי שלבי עומד להתפוצץ.
היא רצה לי, מדלגת בשובבות, המנגינה שלי.
אני אוהב אותה כמו שלא אהבתי משהו מעולם.
תמימותה מזכירה לי ילדות, אך ילדות אחרת. ילדות של מעלה.
כאלה המשחקת בחצרה ומגלה פרח שנפתח הבוקר לראשונה.
פרח חדש הצטרף לעולמנו.

הייתי שוכב שעות על מצע העלים הרענן ולא חושב. מנגן.
מנגן ללא פחד, יוצר את אשר מתפללים אליו מיליוני אנשים.
כן, זה חלומי. ללא ספק, לפרוק.

אין אני יכול לשאת את מנגינותיי עוד לבדי.
ניתן להם.
לקהל ההמונים המהנהן: יופי! יופי!
לכפות ידיהם המתנגשות בהערצה: האח!
לעגבניות המושלכות.
לעמוד התליה.
אין בי פחד. לא עוד פחד.

כעסתי על הקהל עוד לפני שהוא שמע עליי.
הוא גרם לי לחשוב. אסור לי לחשוב.
במוח שלי, כשקרני האור של ההגיון פוגעות באלו של המוסיקה
מתלקח מיני מפץ גדול. ומוחי - אבק כוכבים.
לא חושש מריק, אך אני יודע שיהרגני.

מצע העלים הרענן.
הוא תמיד מצילני ממחשבות.
אני מביט בניצנים האומרים שירה - ובאלו האומרים קמילה,
ואני יודע: את זה אני אוהב ואת זה גם כן.
לעתים אני בוכה למראה ניצן אבוד.
זה לא יכול להיות.
דמעותיי לא מצילות דבר, ועל  כן הן ממשיכות.
מדוע שלא יפרח?




פרק ב'

בעודי שם, בחוץ, החלה סערה.
עבר בי הרהור: מעניין על מה הוריה של אלתי התמה, מצאו להתכתש
עכשיו.
הוא שלף חרב-אור, וההוא רומח-הד.
השמים נצבעו בצבעיה המוכרים של המלחמה.
נשארתי.
נשאתי עיניי לעין הסערה, ללא מורא, וכמה הייתי לקול-אדירים
שיבוא מגרוני ויגיע עד למשכנם:
אבל הניצן, הוא לא יעמוד במלחמתכם. הוא נשבר.
נרטבתי עד לשד עצמותיי, אך לא היה אכפת לי.
כעסתי ורעדתי מקור.
שכבתי על גבי והתאמצתי לשמור את עיניי פקוחות, למרות רסיסי
המים האכזריים.
הסופה המשיכה להכות ללא רחם.
סבלתי.

היא צעדה לבדה בעיר נטושה, המנגינה שלי.
כמפלצת יום הדין.
רעמי צעדיה הבהילו גם אותי.
ברקי עיניה - אומרים תאוות רצח.
היא שואגת, המנגינה שלי, שואגת מוות.

הסערה המשיכה לה לאזור האומלל הבא.
את שלנו השאירה מוכה ומתחנן לישועה.
ביתי יבב לי במסכנות נוגעת ללב, כאשר שבתי אליו בקץ הסופה.
הוא איבד כמה מרעפיו, כתליו נראו כאילו ננגסו על-ידי
מכרסמי-ענק.
ביתי המסכן.
קיוויתי מכל הלב שרחמיי יסככו עליו. הוא היה זקוק לזה.




פרק ג'

לא יכולתי לברוח מתמיהותיי אודות הסימנים.
על שום מה פקדה אותי הסערה הזו?
לאיזו הכרעה מנסים להובילני?
ידעתי!

סערתי הברוכה: סלחי לי על צרות-עיני.
עתה, לאחר ששככת, אני מתגעגע.
סערתי אהובתי: איך אודה לך?
את חייבת להבין כי בן-תמותה אנוכי, וסימני אלים זרים לי.
רק עכשיו הנני מבין כי נוכח הייתי בטורנדו של שכינה.

פילסת את דרכי והזרחת את שביליי, סופתי.

צמח אצמח מן המקום בו אני עכשיו.
בעודי מתייבש ממי הברכה של ליל אמש ליד האח ששרד בביתי,
הבנתי והכנתי את עצמי ליציאה מחר, עם שחר.

כאבתי, דאבתי, חייכתי וציפיתי.
ועל הכל בכיתי.

מנגינתי, עוד קצת.
אהובתי, בבת-עיני, פנינתי: לא רחוק היום.




פרק ד'

נחתי על מיטתי.
ביודעי כי עם הנץ השחר כבר אהיה בדרכים, הרהרתי.
ידיי היו פרושות לצידי גופי היגע.
עיניי נעצמו לדממת מעמקים ונפקחו לרווחה לסירוגין.
רציתי למצות את לילי האחרון פה.
גלי-התרגשות החלו להתקיפני פראיים, בהריחם עצב.
לא ידעתי מה להרגיש או לחשוב, הייתי אובד באפלה של עצמי.
עיוור, נשאבתי אל החור השחור שנפער בנפשי, עם רדת הלילה האחרון
בביתי האהוב.

אהבתי, כל-כך אהבתי, פתאום, הכל.
רציתי לחבק את העולם.
כאילו לא ידעתי שנאה מעולם, כאילו לא פחדתי אף-פעם.
רק אלות קטנטנות הטובלות בזוהרן, משחקות ללא זדון
בפאר אחר פאר, משתעשעות באהבות הקטנות שלהן כמשחק המים הנובעים
בפרץ שובבות מן הסלע במעין.

שינה כבדה וברוכה ירדה עליי.




פרק ה'

בחלומי הגיח לו חזיון ממעמקי תודעתי.
ראיתי את עצמי מהלך בשדות משונים.
מין ערפל שטרם הספיקותי לראות בחיי, שרר בקרקעית השלוחות.
הכל זרח.
השדות האירו את השמים וגימדו את השמש.
פניי היו משונות.
זו הייתה הבעה שאין בנמצא.
לפתע ראיתי שהכדור הקטן והמסנוור שנמצא לרגליי אינו אחר מאשר:
השמש.
היא הייתה ננסית כל-כך.
עם אור עוצמתי כל-כך.
כאילו דחסו אותה מבלי שתאבד מנוגהה הזוהר והאימתני.
עיניי לא צרבו, למרות שהבטתי מזה כמה רגעים ארוכים בשמש, פנים
אל פנים.
גיליתי שלא רק השמש נמצאת בגודל מצחיק והזוי אלא כל עולמי
החלומי שאני נמצא בו, הוא הקטנה של הכל.
הרגבים - כוכבים.
הערפל - היקום.
הייתי ענק, הייתי ענק, הייתי ענק.

פתאום, ללא הכנה מוקדמת, החלו הבריות ללבוש חשיכה.
העיניים צרבו אימים.
דווקא כשהשמש שקעה בתוך עצמה.
דווקא כשהכוכבים נחרשו.
כשהיקום התפזר.
דווקא אז, העיניים צרבו לי.
אבל,
אני ענק!




פרק ו'

שניות אחדות בלבד אחרי שהקצתי משנתי, כבר הייתי מוכן ליציאה
לדרך.
קמתי בבוקר זה אפוף בהילת מעשיות, וללא שום דיחוי יצאתי את
ביתי אשר אהבתי.

נדמה היה לי שכל צעד שאני צועד עכשיו, משול לעוד לבנה בהיכל
המתהווה שיכיל את מנגינת-חיי.
דימיתי בראשי את כל אותם אנשים שחיים כעת את חייהם מבלי דעת
שעומדים הם להיות עדים ליצירתי.

ידעתי ולא ידעתי לאן פניי מועדות.
לא עלה בדעתי אפילו שם של מקום אחד, אך בראשי ובליבי כבר הייתי
שם.
צעדתי וצעדתי.
הלכתי כל עוד מלווה אותי השמש הגדולה וגם בחסות החשיכה המשכתי
במסעי.

יצאתי לחלוטין בידיים ריקות, כשאמונתי והיא בלבד - לחמי.
הרעב לא הצליח להגיע לראשי ונשאר צרת קיבתי.
הצמא גירד בגרוני, אך מכיוון שהוביל לשפתיים מחייכות, סלח.

הייתי אני, וזו הייתה צידה מספקת לדרך, ארוכה ומייגעת ככל
שתהיה.




פרק ז'

האם יש מבין שומעיי העתידיים, מי שיבין?
היש אדם אחד בעולם הזה, שיראה את עולמי לנגד עיניו, ממש כמו
שאני מצייר אותו במנגינותיי?
הימצא אותו אדם?
האם ניפגש בסיבוב הזה?

לאילו אוזניים מכוון אנוכי את אשר מוחי קודח עליו, יום וליל?
האם רק למבינים?
הישנם אותם יצורים קדושים שיבכו לצליליי?

האמנם אני מצייר מוסיקה, ולא רק לעצמי?
אם כך, למען מי עוד ביקום הזה שווה לשבור שיאים?

עננת בדידות, רובצת.

מהי הצלחה?
האם על-ידי מנין התנוכים הנני נמדד?
האם כמספר הפיות הנושאים את שמי, כך היקף אושרי?




פרק ח'

נמסתי.
כשהונח מטה המנצח בידי הרוטטת, כמו הונחו בידי מושכות מרכבות
האלים.
לראשונה בחיי שמעתי את המנגינות שלי, דרך האוזן החיצונית.

הכלים ממש צייתו.
עצמתי את עיניי.
דמיינתי את עצמי בשוכבי על מצע העלים הרענן, ואכן הייתי שם,
בראשי ובלבי.

הם דייקו.
הנגנים האלה היו מעולים.

אמנם הכנרים הדמיוניים והזעירים של תוך ראשי היו זריזים יותר,
הצ'לנים שלי נתנו יותר מכות חשמל ליצירה, המתופפים הכבירים שלי
גרמו לי לחזות בצבאות הצועדים לחזית, הטרומבוניסטים שלי כמעט
הצעידו אותי לקרב האחרון, החצוצרנים שלי קראו תיגר יותר מאשר
התזמורת שכעת עשתה ככל העולה על רוחי.

ריחפתי בשוכבי על מצע העלים הרענן, ושטתי לעבר מחוזות חלומי.
זו הייתה התרוממות-רוח מהפנטת.




פרק ט'

רוחי לא נפלה בקרבי, חרף העובדה שהנני חוזר כלעומת שבאתי.
לא בידיים ריקות אנוכי שב.
הבנתי שכל הצלחתי ואפילו עננת התהילה אשר ריפדה כל צעד ושעל
שלי, אינן יכולות להביא לי את אשר רציתי בו כעת.
רציתי לבד.
להמונים שחררתי את מנגינותיי, ששוב לא יהיו לעולם נחלתי בלבד,
והם בתמורה שחררו אהבה יוקדת, שדווקא תישאר איתי לנצח.
אך עדיין רציתי לבד.
התחלתי תוהה על תשוקתי וכמיהתי חסרת הפשרות לבדידות -

אור רך
רק את
פ-ר-ח.

חדרינו
טובל
ברוך.

את
את
את,

בדידות
בדידות
הבדידות.

ללא ספק, נשאתי את עיניי לאותה בדידות כמו לאהוב מזווית של
מתגעגע.
לא פחדתי שמנגינותיי תאבדנה - הבנתי, לפתע, שמעולם לא ידעתי
פחד לבדי.
אותו רגש מאבן תקף אותי רק בהקשר ההמון.
לא זו הייתה הסיבה לנטוש הכל ולהיעלם מעין-כל באותה מהירות שבה
הופעתי.

אם כן, חשתי כי אין מנוס וארזתי את מטלטלי.
למחרת תזרח השמש על הארץ הזאת - לא כך אני.
פניי נשואות לביתי אשר אהבתי.
בוכה ברטט לתוך הכרית - נרגש לקראת מסע השיבה.




פרק י'

בעודי צועד, עם שחר, ללא מחשבות, החל חשש מתנגן לי בראש.
כל התזמורת שתקה מלבד החצוצרות והטרומבונים שנדמה היה שהתחרו
ביניהם.
זה היה נורא, מחריש מוח.
ניסיתי להפסיק אך ללא הועיל.
חצוצרה הודיעה בפאניקה על צרות עם הטרומבונים.
תוך כמה שניות התייצבו כל החצוצרות לצידה - וצרחו - פה אחד -
כנגד הטרומבונים שצחקקו בקולות בס קצובים.
איה הקצב?
נראה היה ששאר התזמורת לא העזה להתייצב לצד אף-אחד מהצדדים
ונמנעה בשתיקה מפוחדת.
עכשיו משתמו צרחות הזוועה של החצוצרות שבאו לומר: "פחד-אין",
הגיעה עת האיומים של הטרומבונים בצלילים ארוכים כנצח, נוגעים
בתהום הבסים ובפסגות הסופרן.

משהו רע התקרב אליי.
ליתר דיוק: מישהו.
עכשיו ראיתיו ביתר בהירות.
הם היו כמה.
ונחושים.




פרק אחרון

הם היו נחושים לנשל אותי.
להפריד ביני לבין אהובותיי.
לנשל אותי ממנגינותיי.
להעמיד את בחירתי בבדידות באור אפור.
אותו האור של חסרי העצמאות.

הם איימו עליי.
הם נפנפו במסמכים שחתימתי התנוססה עליהם.
הם נראו זועמים ממש לנוכח החלטתי להסתפק, לעולמים, במנגינות
שכבר השמעתי, ולא כפי שכתוב כנראה בחוזה, אפרנס אותם עוד שנים
רבות ממיטב מנגינותיי.

אמרתי להם, ללא שקר, שליבי כמה שיבה.
נדמה שזה לא ממש היה בשפתם, והם רגזו עוד יותר, תוך זעקות
ריריות אודות "לב? מה אתה שח?!" "שמעתם? הלב!"

כשאזיקים לידיי, אזיקים לרגליי ואזיקים לנפשי  - חשתי אבוד.
שליחי החוזה כלאוני - ללא יכולת תזוזה.
בכיתי. על כל חיי בכיתי.
איך קרה שהחמה שוקעת על חלדי, באופן שממנו התיראתי יותר מכל?
סכרי נפשי נפרצו ולא עמדו בדמעותיי הכבדות.
התפרקתי.
מדוע אני?
מדוע דווקא אני מולך למותי כפות?
כל חיי בן-חורין - ובמותי אשתעבד???

לא!

אההה!

זו לא הייתה מנגינה.
בכל-אופן לא כמו שאני הכרתי מנגינות.
לאל-נכון הייתה זו רוח.
משב קדושה.
שמעתי שם צלילים שמעולם לא היו בתזמורת הזעירה שלי.
צרחתי כמו פסיכופת עד שהקאתי את מיתרי הקול.
יכולת הדיבור הגשמי נלקחה ממני.
לא היה אכפת לי -
הכל - תמורת הדרור ששב אליי כמו בסוף חורף גועש.
הדרור שחוזר הביתה מן הכפור.
הייתי ל-ב-ד.
סוהריי - נעלמו, כך גם אזיקיי.
הייתי העד היחידי לשיא של חיי.
כי מי עוד ראוי?
החופש נקנה בדמי מנגינה לא מהעולם הזה.
הייתי אני ולמעלה מזאת. חופשי חי חופשי חי חופשי חי חופשי
חי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בסלוגן הקודם
נפלה טעות. יש
להחליף את המילה
פעמון באתרוג.
תודה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/7/05 13:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חן נצר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה