כשאני רוצה להקיא אני לא צריכה להכניס את האצבע עמוק לתוך פי,
כמו כמה מחברותי. אם אני רוצה להקיא אני ניגשת אל המראה וכל-
כך נגעלת ממה שאני רואה שמיד עולה בי כל מה שיש לי בבטן, אני
רצה אל השירותים ומקיאה את כל כולי.
אני מעדיפה לא לעשות זאת לעיתים קרובות כל- כך. לרוב אני
מעדיפה לחכות כמה זמן, שיצטבר בי מספיק ואז אהנה גם מהתחושה
שלפני, כך גם אחרי שאקיא ארגיש משוחררת יותר.
לא עוזר לי שכולם אוהבים אותי, לא עושה לי טוב שאתם חושבים
שאני מקסימה וטובת לב. אני מכירה את עצמי, אני מודעת לכוונותיי
האמיתיות בכל מילה, אני יודעת הכל. בשבילכם אני מציגה מסיכה.
עוזרת ללא שום מאמץ, מחלקת מתנות בכל הזדמנות, מחייכת חיוך רחב
שחושף שיניים לבנות.
ואתם מספקים לי בדיוק את מה שאני רוצה, את תשומת הלב. אני
בולעת אותה בכמויות, מתענגת על כל טיפה. כשאני מגיעה הביתה אני
רצה אל השירותים ונעמדת מול המראה. לאט לאט אני מקלפת את
מסכתי, משפשפת עוד חלק מיותר ליד הסנטר, מרימה את עיניי,
עיניים חסרות מבע, רואה שיניים צהובות, שבר מאמץ בלחיי ורצה
להקיא את כל תשומת הלב שהרעפתם עלי היום, את כל השאלות ששאלתם,
את כל ההתעניינות, את המחמאות. כשאני מנגבת את פי בסופה של
ההקאה אני מסתכלת לתוך האסלה ומבחינה ברגשותיי, צפים או
שוקעים, תלוי במצב רוח, תלוי ביום, תלוי בשעה, תלוי בכמות.
כשאני מסיימת להתעמק בזה, אני רק מחפשת מקום לשכב בו ולנוח.
אולי לרוקן גם את ראשי מהמחשבות שעפות בו. הצריבה בגרון עוברת
לאיטה ואני נהנית מתחושת הבטן הריקה.
תכננתי כבר הכל מזמן- כל בוקר אקום מוקדם, אחרי שינה של
שעתיים, כדי לסדר את המסכה טוב על פני, שלא ישימו לב ואצא
לעבודה. כשאחזור ואדבר איתך בטלפון, תגיד לי כמה שאתה אוהב
אותי ועד כמה היית רוצה להיות איתי עכשיו. אני אעכל כל מילה
שלך ואגיד כמה שאני אוהבת להיות שלך.
כמו תמיד, אקיא את עצמי לתוך האסלה מיד אחר- כך.








http://stage.co.il/Stories/42911

הקישור הזה יוליך אתכם לסיפור שנכתב ע"י יערה רנן, יוצרת בבמה.
השם של היצירה שלה "בולמיה רגשית" וכמה פרטים בו היוו השראה
למונולוג שלי. ביקשתי את רשותה לפרסם את מה שכתבתי בדפיוצר שלי
ואני מודה לה על הסכמתה. תודה.