היום ראיתי פיה.

הלכתי עם חברות לבית קפה שיקי מדליקי בתל-אביב. הזמנו עוגת
שוקולד חמה עם גלידה וה-מ-ו-ן קצפת. הן שתו קפה, אני שוקו.
ריכלנו על כולם, על מפורסמים, על עצמנו וכל אחת סיפרה על
חוויות מהצבא.
"אני הולכת לשירותים, מייד חוזרת", חייכתי.
ישבתי על האסלה והרגשתי קצת ריקנית. נמאס לי לדבר ולדבר ולדבר.
בא לי כבר לחזור לבסיס, לאכול אוכל של צבא ולישון על מיטה עם
מזרון אומלל וקרש. לדבר על דברים אמיתיים.
מבטי נדד אל הרצפה כשהבחנתי בה.
היא שכבה שם, קטנה. קטנטנה, הרבה יותר קטנה מאיך שדמיינתי
פיות. היא הייתה ממש צמודה לקיר ובקושי אפשר היה להבחין בה.
בהתחלה היא נראתה לי כמו חרק מת, אבל כשהסתכלתי טוב-טוב, ראיתי
שזו פיה.
היא הייתה בגודל של הזרת שלי בערך, שכבה על הצד וידיה הקטנטנות
בין ירכיה. הכנפיים שלה בהקו בצבע טורקיז עכור והיא לא זזה.
לא ידעתי מה לעשות, פחדתי לגעת בה, פחדתי שהיא מתה.
הסתכלתי עליה עוד קצת, המומה, ואז הפלאפון שלי צלצל. "יפעת, את
מתכוונת לבוא כבר?! אנחנו רוצות להזמין חשבון!!!"
"כן, שניה, אני באה", לא שמתי לב כמה זמן הייתי שם.
הרמתי את הפיה שלי עם חתיכת נייר ושמתי אותה בקופסא קטנה של
עגילים. הלב שלי דפק כל כך חזק.
בבית הנחתי אותה על הכרית שלי ובחנתי אותה מכל הכיוונים. היא
עדיין לא זזה, זה היה הדבר הכי עצוב שראיתי בחיים שלי.
פיה מתה, פיה כל כך יפה מתה.
בלי ששמתי לב, דמעה קטנה וחמימה נחתה על הכרית שלי, ליד הפיה.
ואז עוד אחת
ועוד אחת.
פתאום הכנפיים השבריריות שלה החלו לפרפר וידיה הקטנטנות זזו
מעט. התמקדתי בה, נפעמת. היא התמתחה ופקחה עיניים. לקח לה כמה
שניות להבין איפה היא, כשהיא ראתה אותי, היא כל כך נבהלה עד
שכל החלל הקטן שסביבה השחיר.
"אני לא רוצה לפגוע בך", מיהרתי להגיד. היא הסתכלה עליי בפחד
גלוי ואט-אט התפוגג השחור מסביבה.
היא עפה מעט למעלה ונעצרה מול הלב שלי. היא הניחה את אוזניה
הקטנות על לבי והקשיבה לפעימותיי המשתוללות. ואז היא התרוממה
עוד, נעצרה מול פניי וחייכה.
חייכתי אליה.
היא סימנה לי בעיניה שאבוא אחריה. יצאנו מהחדר וחמקנו אל
הרחוב. אם היא לא הייתה מאירה, הייתי מאבדת אותה תוך שנייה.
הלכנו כחצי שעה ולבסוף הגענו למבנה נטוש. פחדתי. נכנסתי אחריה,
רועדת מפחד. עיניי החלו להתרגל לחשכה המוחלטת כשפנס פילח את
הדממה והאפילה.
"מצאת את הפיה שלי!!!" ילדה קטנה בת שמונה עם שיער שחור משחור
ועיניים כחולות צעקה לעברי.
"אההה... מממ... בב..." מלמלתי.
"תודה", היא חייכה והפיה התיישבה על אצבעה.
"בואי מלי", הילדה דיברה אל הפיה, "אני חושבת שהיא מתאימה."
"את מסכימה שהיא תיכנס ללב שלך?" שאלה אותי הילדה, ולפני
שהבנתי מה קורה איתי הפיה עפה לעברי במהירות, קרעה את חולצתי
ופילחה את חזי, היישר אל תוך לבי.
בהתחלה התקשיתי לנשום, כעבור מספר שניות איבדתי את ההכרה.

כשהתעוררתי, שכבתי על הצד וידיי בין הירכיים. פקחתי את העיניים
לאט והילדה ממקודם חייכה אליי. היא הייתה עצומה.
הרגשתי שתי כנפיים מחוברות לשכמות שלי.
אני פיה?
אני פיה.
הפיה שמצאתי מוקדם יותר נתנה לי יד וציחקקה.
היא אמרה לי שאם אני רוצה להמשיך לחיות, אני צריכה להכנס ללב
של אנשים. הבנתי אותה, זה נראה לי כל כך ברור, כל כך לגיטימי.

לבני אדם יש לב, עדיין לא נכנסתי ללב של כולם, אבל יש כמה
שלמדתי להכיר מקרוב.



מבוסס על סיפור אמיתי.