הכל השתנה, בקיץ הזה, כשאני לפתע פגשתי בעולם שאינו תמים,
וכנערה מתבגרת, חשבתי שאני מבינה דבר או שניים בחיים. עכשיו,
ממרומי גילי וחיי הבורגניים, אני יודעת איך לא להאמין, אבל אז,
במדינת היהודים שטופת ריח הפרדסים וריח ים, הכל אמור היה להיות
טוב, הלא כן?
כבר לא זכור לי כיצד הגעתי לאותם המשרדים האפורים, ומשם,
למחנה. מה הייתי אמורה לעשות שם שהסכמתי לעשות, כשגרתי בצריף
ההוא. מהיכן היה לי כסף, וכיצד שמרתי על קשר עם העולם?
שרתי בערבי הקיץ ההם, כשהשמש נעלמה לתוך הים ושחררה אותנו
מאחיזתה המעיקה. ראיתי את פניהם הקורנות של הילדים שאהבו אותי,
בטרם קולי בגד בי לנצח, ויכולתי עוד לרגש ולהרטיט. הם בני
ארבעים עכשיו, אינם זוכרים אותי מן הסתם אך מבטיהם חקוקים
בזכרוני.
ואז הוא נתקל בי באחד משבילי המחנה, עוטה זקן אבלים, ומה
הבנתי, נערה תמימה שכמוני...
הבנתי שאני רוצה לחיות. הבנתי שהוא אדם רע. הבנתי שבכוחי
לברוח.
הגעתי לאותו מוסך אפל, ופגשתי בחשמלאי, או מכונאי, או סתם
פועל, שהיתה לו נשמה טובה. ואני זוכרת את שמו, אם כי לא את
פניו, של האיש שידע להיטיב בפשטותו ובטוב לבו. היכן אתה, אדם
יקר? הצלת את חיי באותו קיץ חם.
עזבתי את ריח הפרדסים והכבישים הצדדיים, את צלילי המתכת של
הרדיו הישן. כשחזרתי כעבור זמן, המחנה הישן התמזג עם תחנות
נוספות בהן עברתי, חלקן טובות וחלקן פחות.
ובירושלים, קצין צעיר החל את חייו כבעל וכאב, ולא ידענו שדרכנו
תצטלבנה כעבור שנים אך יהיה זה מאוחר...
ואני נזכרת בקיץ 1977, קיץ ההתבגרות וקץ התמימות. |
