אהובי
הנה, כבר שלוש לפנות בוקר, ואני... בשלי.
ממאנת להירדם.
אני מנסה בכל כוחי, לעצום עיניים ולישון. סוף סוף, לישון.
לא מצליחה.
כאילו מישהו גזר עליי לסבול.
בכל פעם שאני עוצמת את עיניי, דמותך שם.
מלטפת, נוגעת, צוחקת, בוחנת, בודקת
ואני... אני יושבת על המיטה, עירומה.
פשוט יושבת.
ראשי מוטה בין רגליי.
ידיי עוטפות אותן.
הבטן שלי מתהפכת. הגוף שלי דואב.
אני נאנקת. בוכה. מחייכת.
איבדתי את שפיותי?
מה קרה לי?
איך זה קרה לי?
מדוע זה קרה לי?
כל המחשבות האלה.
לא מניחות לי.
רודפות אותי.
מה ביקשתי?
רק לישון.
לעצום עיניים ולשקוע.
אתה. אתה כל הזמן שם.
אולי תלך?
תניח לי לישון.
זה כל כך כואב.
אני מרגישה את פעימות הלב שלי.
מהירות.
אולי שיפסיק לפעום בכזו חוזקה?
אם זאת אהבה,
אני לא רוצה בה
היא כואבת.
משתלטת.
לא נותנת מנוח.
תעזור לי.
|