כשהגעתי לא ידעתי מה אתה צריך ממני.
ישבתי מולך. היית עסוק במשחקים שלך בצורה לא ממש רגילה.
במקום להסיע את המשאית החזקת אותה ביד והלכת איתה בחדר.
מדי פעם טעמת אותה. מהר מאד הבנתי שהפה שלך מאד דומיננטי אצלך.
ניסיתי לשחק איתך, הסעתי משאית אחת והגשתי לך את השנייה שתסיע
גם, אבל לא שיתפת פעולה. אז ניסיתי לשחק לבדי בתקווה שתצטרף
אליי, אבל לא היה עם מי לשחק. היית שרוי בעולם המסקרן שלך, מדי
פעם נשכבת על הארץ ובהית לתקרה, הקשבת כנראה למוסיקה, ודחפת את
היד לפה, באופן בלתי יתואר יש לך את היכולת להכניס את כל כף
היד לפה. ניסיתי לשיר ביחד עם המוסיקה כי אמא שלך אמרה שאתה
אוהב ששרים לך. לא ידעתי את המילים ממש, והבטת בי כאלו צנחתי
מהירח. הרגשתי מטופשת ומאוכזבת שלא הצלחתי לגרום לך לחייך.
במפגשים הראשונים היה קשה להגיע אלייך. מתארת לעצמי שפשוט לא
ידעת מה לעשות עם הבחורה שהניחו לך בחדר.
לא יודעת איך, הצלחתי להיכנס לך קצת לראש אחרי מספר מפגשים
שבהם עקבתי אחרייך, נשכבתי על הרצפה לצידך, חיקיתי כמה
מהתנועות שלך, דיברתי אלייך. אני זוכרת שבמפגש שהצלחתי סוף סוף
להגיע אלייך דיברתי אלייך הרבה, אני לא זוכרת אפילו איזה
שטויות קישקשתי.
פתאום נזכרתי באיזה שיר טפשי ששרנו בנוער העובד והחלטתי לשיר
לך אותו:
"חזירה לבנה סובבה בגינה עם גוריה סובבה היא
כל היום היא עושה פחח פחח פחח
וגוריה רק ווייי ווייי ווייי
יום אחד אז אמר גור אחד לשני
זה טפשי לעשות וויי וויי וויי
בוא ננסה לעשות פחח פחח פחח
שיוצא לנו ווייי ווייי ווייי
ניסו וניסו עד שמתו כולם
ומוסר ההשכל הוא טבעי
אל תנסה לעשות פחח פחח פחח
שיוצא לך וויי וויי וויי"
איך התגלגלת מצחוק כששרתי לך את השיר. ואני הרגשתי מסופקת
וגאה.
סוף סוף חדרתי לילד הזה. ילד בן שבע וחצי בעל עיניים כחולות
כים, צחוק שממלא את הלב ושתיקה נצחית.
אחר כך קראתי לשיר הזה השיר שלנו ובכל פעם שרציתי להגיע אלייך
שרתי לך אותו, או אז עינייך אורו וחיוך רחב נפרש על שפתותייך
הקטנות והבטת אל תוך עיני.
צריך הרבה סבלנות והתמדה כדי להתחיל להגיע לילד אוטיסט.
שלא כילד רגיל הוא לא ישר מתאהב בך ומתמסר. צריך לבנות אמון
ולטפח אותו. רצוי לשבור את כל הקבעונות באשר לתפיסה שלנו ביחס
לילדים, כמעט כל מה שאנחנו רגילים, איתם קורה הפוך.
אז התהפכתי בשבילך.
בין ארבעה קירות - אני שרה ואתה מסתובב בחדר מאושר וצוחק, אני
מבקשת ממך לשים קובייה בצבע אדום על תמונה בצבע אדום ומחכה לך
עשרים דקות עד שתואיל בטובך לזרוק את הקובייה ולקלוע במקרה
לתמונה האדומה. אני מפעילה את הברווז המדבר שלך ומקליטה עבורך
הברות חסרות משמעות, העיקר שתתחיל כבר לדבר ותעשה נחת לאמא שלך
ולחונכת שלך שנהיית לאט לאט אלופה באיך להשאיר ילד אוטיסט קשוב
למשך שעתיים כמעט באופן רציף.
ארבעה קירות, שטיח, ארגז משחקים שתי מיטות צמודות וילד תזזיתי
- החדר שלך. עבודות משהם מכסות את הארונות, צבעוניות ויפות
שתשים לב, פעמונים תלויים על הידית של הארון כדי שזה יצלצל לך
באוזניים וייצור גירוי תחושתי, מדבקות משקפות לך צבעים קצת
שונים מכל צד שאתה מביט בהם, שולחן וכסאות של ילדים שלמעשה
משמשים אך ורק לכריות גדולות של המיטה ודגלים של יום הולדת
שתלויים על התקרה מיום הולדתך האחרונה.
לעתים די קרובות אתה מעניק לי ניחוח מעורר בחילה ואז יש לקרוא
לאמא או לסבתא שיחליפו לך חיתול.
לאחרונה למדתי מהמרפאה בעיסוק שלך דבר חדש ונחמד, איך לגרום לך
להירגע. משכיבים אותך על המיטה, כמובן שהידיים שלך ישר מחפשות
דרך להימלט, אבל לא מוותרים לך ולפני שאתה מספיק לברוח מניחים
עליך כרית גדולה ונשכבים עליך.
וזה מדהים, מדהים איך התזזיתיות שלך מתפוגגת על ידי רגיעה
שבשבילך היא מבורכת יותר מבשביל כל ילד אחר. אתה שוכב נינוח
ומביט לי בעיניים. איזה תקשורת מהפנטת. אני מדברת אלייך בשקט
ואתה מחייך אלי. העיניים שלך זזות וחוקרות קצת את החדר שלך.
"תכיר ח' זה החדר שלך". אז נכון שאתה מכיר אבל כמה כבר יוצא לך
לשבת או לשכב על המיטה ולהביט על הקירות ועל הארונות שאמא שלך
טרחה לכסות אותם בקישוטים בולטים וזוהרים.
כמובן שקשה להחזיק אותך ככה הרבה זמן, אבל גם דקה זה זמן יקר
ערך עבור המערכת שלך.
אז עוד שלושה חודשים אני מניחה שניפרד. אני אסיים את תקופת
הפר"ח שלי ואתה תקבל מישהי אחרת. אני מקווה בשבילך שגם היא תדע
איך להגיע אלייך ותלמד לחזות את התגובות שלך.
אתה באמת מתוק, אתה יודע. הלוואי שהיית יכול לדעת.
בכלל הלוואי שהיית מודע יותר לדברים. אבל עם כל הניתוק
התקשורתי שלך אין ספק בכלל שיש בך אהבה, מעניין שלמרות השתיקה
שלך, העיניים אומרות המון. אתה יודע להביט במבט אוהב, באופן
טהור כזה שאני לא בטוחה שילדים רגילים יודעים. בכלל כשחושבים
על זה אז יש בך משהו טהור. משהו לא מזיק, משהו מקבל, כאלו עוד
לא טעמת את הרוע בעולם, עוד לא נגעת בקצה ההבנה - איך לתמרן,
איך לשקר, איך להתחנף, איך לקלקל, איך להתחבר. הכל ראשוני.
איך מרגישים שנולד ילד כמוך, אין לי מושג, מפחיד לחשוב.
לפעמים אני מביטה באמא שלך כשהיא באפיסת כוחות, מותשת מהמלחמה
בלארגן אותך ולסדר אותך ולהחליף לך. בתוך הכאב שלה נולדת, כאב
שאולי מלווה לתמיד אולי כרוך בהשלמה. אינני יודעת, אינני
מתיימרת להבין אותה. אבל בהחלט יש מקום להערצה.
כתבתי את זה לך ח' אפילו שלעולם לא תקרא. אפילו שאף פעם לא
תוכל לפרוץ את העולם שמסביבך המוצף באובייקטים שניתן להפעיל
ובאנשים שקשה להבין ולצפות.
כתבתי את זה לך כי גם עם אנשים שהם שונים מאיתנו אפשר ליצור
קשר, אפשר לקבל ואפשר גם לתת.
מקווה שנתתי לך.
ל-ח', ילד חמוד עם עיני ים. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.