אני נוסע להודו. ולמה בעצם אני נוסע להודו ?
כשאני מביט אל תוכי וזה לא קורה הרבה, למרות שאני מתיימר להיות
אחד שרואה דרך אחרים כמו דרך אקווריום, אז כל מה שאני רואה זה
פחד. והרי אנשים מפחדים מהצל של עצמם אז למה שאני לא אפחד מזה
שאני אמות בתוך האפור הזה של המרצפת, ושאת האהבה הגדולה שמחכה
לי איפה שהוא מישהו אחר יחזיק ממש קרוב אליו, ולא ייתן לי לגעת
או להתקרב.

אני מפחד לקום כל בוקר בשמונה, וללכת לעבודה, לחזור בחמש,
לעשות קניות בסופר ולשלם מס הכנסה. בעצם אני מפחד מהבורגנות,
אני מפחד שאני אתרבע מול מסך מהבהב של תמונות וקול, אשקע בספה
נוחה ואמות מהתקף לב מכוסה בקליפות של גרעינים שחורים. שמן,
ומבודח.

כבר מזמן גיליתי כי כל הבחורות הטובות כבר תפוסות, נראה לי שזה
איזה חוק טבע או משהו. אולי זה תופס רק מגיל מסוים. אבל
מניסיון של כמה שנים בחיים האלו, זה נראה כמו אקסיומה. ולך
תשבור אקסיומה, זה כמו לאכול זכוכית, בסוף תצליח אבל המחיר
יהיה כבר מידי.

אני הרווק הנצחי, זה שמזיין כל מה שזז, החל באונות המוח וכלה
בתעלות השתן, בחורי העונג, במערות החיריון, במציצות הגרון
ובעיני הכבש המביטות בך כלפני שחיטה. לא אהבתי מעולם ולמרות
זאת אהבתי את כולן. אני השטחיות במיטבה, מוסוות היטב בים של
אמירות תלושות ומרחפות.

אתה ער ? שאלה אותי זו שישנתי אצלה.
רוצה קפה ? אני קמה להכין.
היא לא שותה קפה, אבל מכינה אותו בשבילי. אני חושב שזאת אהבה,
לפחות מצידה. ואני  בקושי יכול לתת לה נשיקה על הפה למרות שהיא
צחצחה את השיניים היפות שלה על הבוקר ואני עדיין לא הספקתי.
אני מכריח אותה לומר לי שהיא אוהבת אותי בכל פעם שאנחנו
מזדיינים. ואני מביט באור הכוונה הניצת בעיניה כשהיא מואילה
לחרוץ מבין שיניה את האמת העצובה, ולאחר שזו יצאה אל אוויר
העולם כבר יותר קל לה על החזה והיא גומרת, בעודה חוזרת על האמת
שרק גילתה מחדש ושתאלץ עצמה לשכוח עד הפגישה הבאה שלנו.

אין כמו להזדיין על הבוקר, הזין רענן, ישן כל הלילה והכין עצמו
לזקפת הבוקר הגאה. וכשהזקפה  מגיעה לא תמיד יש זמן לרוקן את
השלפוחית בטרם התאווה תכוון את האיבר השתלטן אל החור של ההיא
שאוהבת אותי ולא יודעת למה. וזה קורה, ואני גומר ומתקלח ומת
כבר לעוף מהמקום הזה שהיא קוראת לו בית, ואני מרגיש כאילו
נאנסתי. כאילו תשוקתי אנסה את רגשותיי וכבודי העצמי. בא לי
לבכות, אבל אני מתאפק. בא לי לצעוק עליה ולקלל ולומר לה שאני
לא רוצה לראות אותה יותר, ושנמאס כבר. אבל כשהיא מתקשרת אלי
כעבור כשבוע, ואני בודד, ואני בוער. אני מגיע אליה נמשך
בעבותות של תאווה ובדידות. ואין לי את הכוח לומר לא, או למות
עכשיו כי אין יותר לאן ללכת.

אז אני נוסע להודו, עוזב הכל מאחורי, את כל הקשרים שנרקמו
למראית עין ונפרמו במגע קל של יד. מה שקרוב מידי אליך עלול
לגעת בך. ובכלל, מה יש לי פה בארץ הזו שהכל בה מתפוצץ ? לפעמים
אני חושב שלהיות יהודי זו קללה ולא ברכה, האפוס לא נגמר.
ואפילו בתוך עצמי אני מצוי בתוהו ובוהו כמו שיש בחוץ, ברחובות
העבריים, בחומרנות האמריקאית ששומנה נוטף בזויות הפה.

אני נוסע בשביל לשכוח ובשביל להיזכר, איך זה לחיות ? עבודת
הפרך שעמלתי בה בשתי ידי, ושתמכה בחשבון הבנק שלי, הסתיימה.
בשביל לחיות טוב לא צריך הרבה, נהפוך הוא, למי שיש הרבה חי רע.
אבל זה לא חדש, רק קשה ליישום.

ולגבי אהבה, אני כבר לא כל כך בטוח שאני מאמין במושג. רודף
אותו בכל הכוחות, אבל ללא אמונה. רדיפה של אידיאל, ללא
אידיאולוגיה. אז למה בעצם לחמוד את הרגש, את האישה, את
הייחודי, היפה, והנשגב הרגעי ?

לפעמים אני חושב שאני המשיח או איזה גורו חכם שיכול להנחיל
מחכמתו על ההמונים, אבל כשאני מביט בעצמי באמת, וזה לא קורה
הרבה למרות שנדמה שכן. אז, כל מה שאני רואה זה כלום. כלום אחד
גדול שאין לו כלום לעשות עם הכלום שיש לו בבטן.

אולי יום אחד, אבין שכלום זה הכל, ואחרי שנה בהודו או יותר,
ונדודים וחיפושים, וסדנאות של יוגה וקורסים של מדיטציה. פשוט
אשקע בכורסת הטלוויזיה הקרובה לביתי. אתרבע, ואבהה כמו כולם,
רגוע, שבע, שמן ומלא רצון מלפני עצמי.