לא יכולה להישאר לבד.
את זה אתה יודע.
את כזאת קטנה, את צריכה הרבה תשומת לב, את נקשרת.
ככה אתה אמרת.

רציתי לספר לך שבכיתי.
שהחזקתי את עצמי מיום שישי ולא בכיתי עלייך אפילו דמעה, אבל
עכשיו כבר לא יכולתי.
הייתי אצל הרופאה. גם הרופאה הזאת התחילה לדבר על איך שאני
הורסת לעצמי את הגוף ושזה לא טוב ושצריך לשים לב לזה, ונתנה לי
רשימה ארוכה של מחלות שעוד אין לי, אבל יכולות להיות מהמצב
שאני נמצאת בו.
היא נתנה לי ארבעה דפים, ארוכים, הסתכלתי עליהם ועשיתי כאילו
אני קוראת, אמרתי טוב ותודה על כל דבר שהיא אמרה.
רציתי לספר לך, שגם היא הפחידה אותי כמו הרופאה השנייה, אבל
שהפעם לא דפק לי הלב כל כך ושהפעם לא ממש לקחתי ברצינות את
הדברים שהיא אמרה, שכל מה שעבר לי בראש היה אתה, איך אתה משאיר
אותי ככה לבד. רציתי לספר לך מה היא אמרה, וכמה כואב לי שלאף
אחד לא ממש אכפת מזה, אז למה שלי יהיה אכפת? רציתי להגיד לך
שכשהגעתי הביתה כבר לא יכולתי לעצור יותר את הדמעות, שרציתי
שתהיה פה ותגיד לי לא לבכות, בחורה יפה כמוך לא צריכה לבכות,
ככה אתה אמרת, רציתי לשים את הראש שלי עלייך ולבכות.

לא רוצה לשמוע את כולם אומרים איזו יפה אני, ואיך אני הורסת
משהו שיכול להיות כל כך טוב. לא רוצה לשמוע אותם, לא אכפת לי
מה הם חושבים. אני לוקחת את הכדורים כמו ילדה טובה, אוכלת את
האוכל המגעיל הזה שהם אומרים לי לאכול, בשעות שהם אומרים לי
לאכול, ואיך שהם אומרים לי לאכול. והכל רק בשביל שהם יעזבו
אותי בשקט,
כמו שכולם עוזבים אותי בסופו של דבר.

אני עדיין חיה וקיימת, עוד לא ממש כואב לי משהו, אני רק עייפה
הרבה, ועצובה קצת.
אבל אני צריכה אותך פה איתי, שתגיד לי שאסור לי לשכוח לקחת את
הכדורים ושאם אני אעשה שטויות ויקרה לי משהו אתה תקח ת'אוטו
ותנהג על 130 בכיכר, שתצחיק אותי בכל פעם שאני עצובה קצת,
שתכעס עליי כשאני עושה שטויות, שתאהב אותי.

אל תשאיר אותי לבד.
אני לא יכולה להישאר לבד, את זה אתה יודע.
את כזאת קטנה, את צריכה הרבה תשומת לב, את נקשרת.
ככה אתה אמרת.

אל תשאיר אותי לבד.