ישבנו ביחד, היינו המון אנשים ואת היית הדבר הכי יפה ושקט
בחדר. ישבת, חייכת לעצמך עטופה בשיער המדהים שלך ובהית
בחיפושית קטנה שטיפסה לך על הנשק.
לרגע מצמצתי והיית בת שמונה, עם חלומות גדולים וברק בעיניים.
וחייכת באמת, לא כמו עכשיו. לא התחבאת מאחורי השיער שלך, הוא
היה אסוף בשתי צמות שהבליטו את הפנים היפות שלך
ועדיין שתקת.
הסתכלתי על התקרה וכשחזרתי להביט בך, את בכית. כל כך בשקט ואף
אחד לא הרגיש, כי היית בלתי נראית באותה שעה.
ורק רציתי לבוא ולגזור את השיער המושלם שלך ולצעוק עלייך שאת
חייבת להפסיק לשתוק
ולבכות
ולהתחבא מעצמך ומכולם
כי בחיים לא הכרתי בנאדם מיוחד כל כך, שאומר דברים נכונים
ושונים כל כך ומחייך חיוך נוגע כל כך.
אבל במקום זה שתקתי, כמוך, ודמעה קטנה נזלה לי על הלחי ומשם אל
השפה.
תוך שנייה כולם עמדו סביבי בדאגה ורצו לדעת מה קרה.
"זה כלום", אמרתי, "רק נכנס לי משהו לעין".
רק נכנסת לי לעיניים לכמה דקות.