שתי רגליים ומשענת, יש לו לכיסא.
יושבים עליו, על הכיסא.
כי כיסא חפץ, ובחפץ משתמשים.
אבל אני לא כיסא, ואני לא חפץ,
אם אני נשברת, אם אני כואבת,
אי אפשר להדביק, אי אפשר לכסות,
אי אפשר לשנות, אי אפשר לחתוך.
הכיסא הזה שהוא לפעמים אני,
הכיסא הזה שלפעמים הוא שבור ונקוע,
מודבק עכשיו חזק, חזק, טוב, טוב
שלא יכלו להפריד, שלא יכלו לפגוע,
אבל אולי הכיסא הזה שהוא אני,
בא בעצם כתחליף לכאב פנימי,
כהצגה באופן "חפצי", שהכל טכני ולא אמיתי,
אולי הכיסא הזה בא להראות,
את הכאב שמעבר למה שניתן לראות,
אולי בעצם הכיסא הזה שהוא אני,
בא להראות מה שקרה לי.