ואני חשבתי על מותך בזמן שהוא המשיך להמטיר בי מילות פרידה.
נלקחת צעיר מדי, יותר מדי. וכי מה עשית שהגיע לך למות?! על מה
חשבת כשראית את סופך?! מדוע צרחת?! מדוע חדרת אותי?! מדוע
נלקחת?! אתה כבר לא אוהב אותי?! לא?!
ולרגע נזכרתי מי יושב פה מולי ומיד הסבתי מחשבותיי לכיוונו.
'אז על מה דיברת יקירי?' חשבתי לתומי. להתמכר לכאב. תני לזה
לכאוב, תני וזה יעבור מהר. אל תפני. אל תשכחי. תכאבי.
עושה פרצוף מסכן, מזריק לי מילות אשמה. נו, תגיד כבר. תכאיב
לי. תגיד לי למה זה באמת ולמה אתה לא אוהב אותי יותר. נו
יאללה, שיפסיק עם הדיבורים שלו. שיסיים, יכאיב ויסתלק.
אני יודעת כי אתה לא רצית לעזוב אותי. אני יודעת כי אתה היחיד
שאי פעם הבין אותי. אני יודעת שלקחו אותך בעל-כורח. אוהב אותך
לנצח. ואתה שמולי-הסתלק. ואכן הוא אמר את מילותיו האחרונות,
וחיכה שאגיב, שאבכה, שאעשה משהו, שאורה לו להסתלק. אך העדפתי
לתקוע מבט לחדור אותו ולא להגיב. לחדור אותו כמו שהוא חדר אותי
והשאיר אותי ולו זכר להיותי. כשקט המוות.
לפניי שמתת, ליבי היה שלם, ידע כאב, אך לא מסוג זה.
מאז שהלכת, חלקו נפל והותיר אחריו שלל של חוטים פרומים.
עכשיו נשארו רק עוד כמה חוטים.
כחוטי מחשבתך האחרונים.
חוטי הראייה האחרונים.
חוטי השמיעה האחרונים.
חוטי היותך האחרונים.
לפתע, נתקפת פחד ויצאת כמשב רוח מחדרי.
היה שלום אהובי,
הפסק לחדור אותי.