"כאן קול ישראל מירושלים, שלום רב, השעה חצות, והרי החדשות מפי
מלאכי חזקיה,
ארבעה בני אדם נרצחו בפיגוע התאבדות שאירע לפני כחצי שעה
בטיילת בתל אביב, ברחוב הרברט סמואל. עד לא כה לא הותרו
שמותיהם לפירסום , כחמישים בני אדם נפצעו בפיגוע, כמה מהם
באורח קשה מאוד . צחי כהן, בעל מועדון ה"stage" בתל אביב, סיפר
כי הפיגוע אירע לפני פתיחת המועדון, כיוון שהשעה היתה עוד
מוקדמת"

זה היה יום שישי בערב, לא היה כל כך מה לעשות, הוצע פשרה ללכת
לסרט, יותר נכון אני הצעתי את הפשרה, כי סרט זה תמיד בילוי
נחמד לטעמי.
גיא לא יכל להביא את הרכב, מאחר ובדיוק יום קודם לכן, הוא נכנס
ברברס בעמוד נמוך שהיה על שפת המדרכה. אני בדרך כלל מביא את
הרכב שלי מתוך ברירת מחדל, שאין איש אחר שיביא את הרכב, או
כאשר אני ממש לחוץ על לצאת מהבית ואין לי כוח לכל התחבטויות
מסביב שלאן ללכת, או מי יביא את האוטו הפעם , זה לא שאני קמצן
או טיפוס שמחפש דרך להתחמק מהנטל המשותף שרובץ על בני נוער
בסופי שבוע של אחריות הנהג התורן, זה רק שפשוט הרכב שלי , הוא
די ישן ואני מסתמך עליו כדי להגיע ממקום א' למקום ב', מאחר
והוא סוסי הנאמן ואני רוכב עליו גם לצבא, אני משתדל להתייחס
אליו ביריעת כבוד ולתת לו את המנוחה המגיעה לו בערובה הביתית
בסופי שבוע כדי שהוא יצא רענן וטוב לבב לקרבות הקשים בפקקי
ז'בוטינסקי במהלך השבוע החדש.

גן עירוני, עם שלושה פנסי רחוב, שני ספסלי עץ, ושורה של עצי
דקל שהיו סלולים לאורך רצפת לבנים אדומות שישמשו כחנייה לדיירי
הבתים הסמוכים.
מיציבושי לאנסר שנת 98' חנתה בחזית השביל שהוביל לכיוון שני
ספסלי העץ שהיו מתחת לפנס הרחוב המרצד.  תאורה עמומה רחשה
באזור דמוי עיגול שם התרחשה לה ההתכנסות החברתית של שלושת
החברים.

"אז מה סרט אה...?!" שאל גיא
"סרט , למה לא?!" אמרתי , מנסה לרדת לשורש דעתו
"לא יודע היה פיגוע והכל , זה לא קצת צבוע מאיתנו להרגיש שהכל
בסדר ופשוט לצאת?"  
"לא, בדיוק ההפך, אם אנחנו לא נצא עכשיו כי היה פיגוע , אז זה
כאילו אנחנו בעצם אומרים להם, ניצחתם אותנו וקטעתם לנו את מהלך
החיים הנורמלי שלנו" אמר צבי ,
"בדיוק..." חיזקתי את דבריו, למרות שאני מוכרח לציין שעמוק
בתוך תוכי לא חשתי שמה שהוא אמר התיישב לי טוב בתוך ההיגיון.
תמיד אבל תמיד שקורה משהו נורא, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה
להמשיך את החיים הלאה, אבל, וזה אבל גדול שלא ניתן להתייחס
אליו כהרף עין , צריך לזכור את אותו דבר נורא, צריך להכיר בעצם
העובדה כי הוא קרה, ועצם זה שאנחנו לא נותנים לו לחלחל לתוך
התודעה שלנו ולהפוך את מה שהיה לערב שישי רגיל לחלוטין בעל
פוטנציאל להנאה לערב שישי קודר עם מלנכוליה לאומית, לא אומר
שאנחנו ממשיכם הלאה ובאותו מטבע גם שוכחים את מה שקרה, כי הרי
ההבדל בין השלמה עם מצב לבין שכחתו הוא דק מאד.
"אז אתם רוצים ללכת או לא כי אם כן אז כדי שנצא עכשיו, הסרט
מתחיל עוד חצי שעה" אמר צבי

אני נהגתי לי במכונית , חושב על כל הקונספציה הזו של יציאה
ביום שישי שדקות ספורות לפני שהתנעתי את האוטו ארבעה בני אדם
מצאו את מותם , כאשר הם היו בדרכם לאותה תכלית שאני נמצא בה
עכשיו, ליהנות, פשוט ליהנות.

אנחנו חיים במדינה מוזרה, מדינה מוזרה עד מאד , מדינה שבה
אנשים מתפוצצים , ובעוד חייהם של משפחות שלמות נהרסו ברגע
חטוף, באותה זמן במקביל שורה של בני נוער וצעירים באשר הם
מנסים לעשות רציונליזציה לאירוע אשר קרה וממשיכים בערב שלהם
כרגיל בשתי מחשבות : "לי זה לא יקרה" ו"אני לא אתן להם להרוס
לי את הכיף" , אבל איפה לעזאזל הכיף בהתחבטויות הרות גורל
בנוגע למצב הרגשי האטום שלנו כבני אדם בכך שאנחנו מוחים
ממודעות שלנו את האירועים האיומים שמתרחשים סביבנו ומנסים
לשמור על מצב רוחנו כאילו הוא הדבר שחשוב לנו מכל ביום זה ולא
הערך המקודש של חיי אדם וזכרם . ובעודי חושב על כל זה , הרמזור
מתחלף לירוק, ואני ממשיך לנסוע ומרגיש כמו מתחסד על כך שאני
בכלל חושב מחשבות שכאלה ובכל זאת רגלי ממשיכה לדרוך על דוושת
הגז.

"אבל שירלי ,אני...מה רצית שאני אעשה שאני אשאר בבית ואסתכל
עליך יושנת?!"
צבי התווכח עם חברתו, היא לא רצתה להצטרף אלינו לסרט , ובחרה
להישאר בבית, הוא בהתחלה התקשר אליי והודיע לי שהוא לא בא ,
לפני שיצאתי מהבית לאסוף את גיא, התקשרתי אליו בשנית , ואמרתי
לו , "אני עכשיו בדרך לאסוף את גיא אתה רוצה לבוא או שאתה
נשאר?"
התשובה לשאלתי כבר ברורה לכם לאור הסיטואציה הנוכחית.
"נו מה את רוצה לריב עכשיו?"
"אז מה קורה בצבא גיא?"  שאלתי אותו בעודו יושב לצידי במושב
בסמוך לנהג, ואני מביט במראה הקדמית בצבי עם הפלפון צמוד
לאוזנו , ומנסה לחולל שיחה עם גיא כדי שהוא לא ירגיש במבוכה
בכך שהוא מתווכח עם החברה שלו בנוכחותנו.
אני מסובב את מחוג הווליום של הרדיו קלות, כך שרעש של המוזיקה
ייתן את האשליה של הפרדה בין צעקותיו לשיחתנו , אבל אני משיג
במקום זאת תוצאה הפוכה והוא נשען לעברי ואמר "אתה יכול להחליש
בבקשה?!"
אני מחליש וגיא ממשיך להסביר לי "...כן ועכשיו הגיע אלנו
סמ"גדית חדשה , נראית לא ראה בכלל"
אני ממתין שהוא יסיים את המשפט וקוטע אותו בדבריו ואומר "אנחנו
חיים במדינה מוזרה..."
"כן אני יודע למה אתה מתכוון"

"אני יכול לדבר איתך עכשיו אני אדבר איתך שנגיע לקולנוע!!"
אומר בחצי לחישה צבי , ואני שולח מבט לכיוונו דרך המראה וממשיך
לנהוג, כאילו לא ראיתי כלום, לפני שמבטינו יצטלבו.
"כאילו , הנה עכשיו קרה מה שקרה, והכל , ואנחנו בכל זאת נוסעים
עכשיו במטרה לבעצם 'ליהנות', כאילו זה מוזר, חיים של אנשים
עכשיו נהרסו לגמרי הערב והנה אנחנו בכל זאת ממשיכים בערב כאילו
לא קרה כלום, כי טכנית לנו בעצם לא קרה כלום, והקטע המוזר שזה
לא הפעם הראשונה וזה בטח לא האחרונה, וככה מתנהלת המדינה שלנו
, וזו שגרה, וזה החלק המוזר"  
"אני יודע למה אתה מתכוון , ובכלל אני נוסע היום באוטובוס בדרך
הביתה מהצבא ואני רואה תוך כדי הנסיעה אתה יודע כל כך הרבה
סוגים של אנשים , זה עם כסא גלגלים, וזאת עם סלים של קניות,
וילד עם אמא שלו , ורוסיה עם בעלה, ופועל ערבי וזקן מסכן עם
מקל , וזה כאילו כל אחד מהאנשים האלה אתה יכול לעצור עליהם
ופשוט להתמקד עליהם ולעשות מזה סרט "

אני חושב על מה שהוא אומר , ובראש באמת כבר רץ לי רעיון דומה
לזה לעשות על זה סרט של פסיפס של אנשים שחיים במדינה הזאת ,
ואני חושב על איך לצלם את זה ואיך זה יהיה ערוך, ואני חושב על
המילים שעוברות לי עכשיו בראש ועל איך אני אעביר אותם לנייר
שאני אגיע הביתה, ועם כל המחשבות האלה אני חושב על זה שהמצב
שנקלעתי אליו עצוב.
ה'אני' הישן שהכרתי היה מתחבט במצב ובמה שקורה במדינה שלנו
והיה חושב על איך לשנות את מה שקורה פה, ובמקום זה אני מוצא את
עצמי חושב איך אני מתרגם את המחשבות שלי ומביא אותם לידי ביטוי
של יצירה, איך אני אבטא את עצמי ולא יותר מזה. אני אומר לעצמי
שהיצירה עצמה היא זו שתביא את השינוי שאני כה מייחל שיקרה, אבל
אני יודע שזה שקר, כי בעצם כל מה שאני מחפש זה פורקן למחשבות
שלי, כדי שאני אוכל להיות שלם עם עצמי על עצם עובדה שאני כל כך
פסיבי בכל מה שמתרחש מסביבי.

"אז אנחנו הולכים היום למסיבה , לקחת את כל ההזמנות?!"
"כן...כן..., נדג'ית, מה את חושבת שאני אשכח אותם?!" עונה
בעודו בודק את עצמו מול המראה, וטופח עם ידו על כיסו להיות
בטוח שמה שהוא כרגע ענה לה בכלל נכון,
"יופי אני שמחה ,  אני מתה לראות את הפרצופים שלהם, שהם יראו
את ההזמנה"
"הם כבר בטח יצחקו עליי על הציורים האלה ששמת על ההזמנה"
"מה פתאום, הם מטמטמים, פשוט מתוקים..."
"כן מזה אני חושש..."
"איך אני מתחתנת איתך?, איך?" היא שואל משועשעת ותופסת אותו
בלחייו ,
"את יודעת את תמיד יכולה להתחרט עם את רוצה...?!"
"לא..., אתה מכיר אותי אם אני אתחרט זה יהיה כבר מתחת לחופה ,
כדי שאני יוכל להביך אותך ואת כל המשפחה שלי "
"כן , באמת מתאים לך לעשות כזה דבר" הוא אומר ונותן בה מבט, כל
כך מרוכז, כל כך מאוהב, מאותו יום גורלי בסין שהם נפגשו היא
נהייתה למרכז חייו.
בשיא תקופת ההיי-טק  בשנת 2001 , משסיים את לימודיו
באוניברסיטה כמהנדס תוכנה החליט אופיר לקחת פסק זמן ולצאת
לטייל, לנקות את הראש במזרח כפי שהיו מכונים טיולים מהסוג הזה.

בסין הוא נפגש עם יעל , היא הייתה שם בטיול ביחד עם עוד חברה ,
הם בילו את שלושת הימים הבאים שלהם ביחד, ולאחר מכן דרכיהם
נפרדו.
ירון הצטרף אליו לתאילנד בשלב יותר מאוחר של הטיול, אבל מאותו
רגע שראה אותו, חש ירון כי ראשו של אופיר שוכן במקום אחר, יותר
נכון ליבו. הוא היה נוהג לשבת כל יום עד לפנות בוקר ומקשקש עם
יעל במסנג'ר. בקמבודיה, אופיר כבר לא היה אותו בן אדם, הוא
נהיה חיוור וסהרורי , מחשבותיו נדדו אך ורק למקום אחד , המקום
יהיה אשר יהיה שבו יעל נמצאה. וכך החליט אופיר לקטוע את טיולו
באיבו וחזר בחזרה לארץ.
היא המתינה לו בשדה התעופה בשובו, ומאז דרכיהם לא נפרדו. ירון
נהג להגדיר את מערכת היחסים שלהם כ"בית ספר לאהבה".

"עטפת את המתנה של גרייבסקי ?"
"לא ראית?!" וניגשה לחדר השני והביאה את המתנה העטופה , שנייר
העטיפה מתוח ומבריק במלאכת מחשבת.
"את בובה את !!!, אני לא יודע איך את מתחתנת איתי?!"
"אני רק מקווה שירון יאהב את זה, אם לא הוא עוד יתקמצן בצ'ק"
צחקקה קלות .
"איזה , חסר לו, אני אעשה עליו חרם, כל פעם שהוא יראה צו 8 הוא
אוטומטית ייזכר בקריאות הגנאי של קמצן שיחכו לו שיגיע למוצב"

"שלושה ל'קונסטנטין' בבקשה..." אמרתי לבחורה בעל הקול המעצבן
שישבה מאחורי מחיצת הזכוכית בדלפק הקולנוע.
"יש בשורה 8 בצד, או בשורה 5 באמצע..." אמרה וחיכתה לבחירתנו.

"שורה 5 מתוך כמה?" שאל צבי.
"מתוך 16." ענתה בלי להביט לכיוונו, היא הייתה ממש קרה
ומעצבנת, אני רק קיוויתי בשבילה שהיא לא כזו בדרך כלל והיא
נמצאת בתקופה בחיים שלה שהיא עומדת לעזוב את העבודה ולא אכפת
לה או שהיא סתם במחזור, או שיש מישהו שהיא דואגת לו שנמצא שם
באזור הפיגוע, רק שזה לא יהיה האופי האמיתי שלה, כי אם כן אז
חבל, כי באמת שאם כל השלום, וההסכמים העתידיים והאוטופיים
שאנחנו מתכננים יום אחד לעשות או לא, שום דבר מכל התוכניות
האלה לא שווה את זה אם יש לך אנשים כמו המוכרת המעצבנת הזו
שמוציאים את הטעם מהחיים, מבילויים פשוטים כמו ללכת לקולנוע.
"זה לא כזה נורא" אומר גיא, "אפשר שורה 5, עדיף קרוב מבצד".
"זה לא קרוב מדי?" שואל צבי.
"לי אין בעיה עם זה" אני ממשיך את דעתו של גיא, שת'אמת יש לי
קטע כזה שאני אוהב לשבת יחסית קרוב בקולנוע, כי זה נותן לי
תחושה שאני בתוך הסרט, ואני אוהב את זה, זה גורם לי ליהנות
יותר מהסרט, לא משנה כמה הוא טוב או לא.  

אנחנו נכנסים לאולם שלושתנו ומתחילים לסרוק אחר מקומות ישיבתנו
המסומנים, קבוצה של נערים בני 15-16 יושבים איפה שאנחנו אמורים
לשבת.
"נראה לי שאלה המקומות שלנו..." אני פונה אליהם ומנפנף בידי
בתלושי הכרטיסים.
הם מסתכלים אחד על השני בחיוך, וללא התמהמהות גדולה מדי קמים
ושואלים בינם לבין עצמם "איפה נשב עכשיו?" ועוברים לשורה אחת
מלפנינו.

סדרה של פרסומות על הסרטים הקרבים מתחילים לרוץ על המרקע, לרגע
אני חושב שאולי צבי באמת צדק והוא אומר לי "זה קרוב מדי, אני
לא מצליח להתמקד בכל המסך".
הסרט מתחיל, 'קונסטנטין', זה סרט שמבוסס על סדרת קומיקס מצליחה
מבית היוצר של חברת
'dc comics' שזאת אותה חברה שיצרה אגדות קומיקס כגון: סופרמן
ובאטמן. העלילה עוסקת בבלש שמתעסק במקרים מיוחדים של על טבעי
ומיסטיקה מכיוון שיש לו כישרון נדיר שהוא ניחן בו מילדות
שמאפשר לו לראות את היצורים של גן עדן וגיהינום המתהלכים
בינינו כאן על פני כדור הארץ.
קיאנו ריבס משחק את התפקיד הראשי. אני מתרשם יותר מהמשחק שלו
מאשר מניסיונו המוצלח לשבור את התדמית שכה נדבקה אליו עם הדמות
המיתולוגית של 'ניו' שהוא גילם לאורך שלושת סרטי טרילוגיית
'מטריקס' המפורסמת. הוא אמנם נראה אותו דבר והטון דיבור שלו
זהה, אבל הנה הוא נכנס פה לנעליים של דמות אחרת והוא עושה זאת
בצורה לא רעה בכלל, בלי ליצור בלבול בין הדמות המיתולוגית שלו,
לזו החדשה.

"את בטוחה שזה המקום?"
"כן, הייתי פה כבר פעם"
"אז נראה לי שממש הקדמנו, אין פה אף אחד"
"כן, אבל אל תשכח שזאת מסיבת הפתעה. מה רצית שנגיע מאוחר וירון
יראה אותנו?"
"טוב, תחפשי עכשיו חנייה, במקום שהוא לא יראה את האוטו"
"קל להגיד, קשה לעשות. אל תשכח יקירי שאנחנו בתל אביב"
"מה את אומרת?! באמת?! לא ידעתי. הייתי בטוח שאנחנו במטולה"
"אני מאד מקווה שלילדים שלנו לא יהיה את החוש הומור שלך..."
"אני מאד מקווה שלילדים שלנו לא יהיה את כישרון הנהיגה שלך"
הוא אומר וממתין לראות את תגובתה להערתו המעצבנת במכוון.
היא שולחת אליו מבט כעוס עם חיוך קטן, עיניה מופנות מן הכביש
לכיוונו, ומחזירה במהרה את המבט שלה לכביש, לוחצת על דוושת
הברקס בפתאומיות, רגע לפני שהיא נכנסת במכונית שנמצאת מלפניה.

"את רואה למה אני מתכוון?!"
היא שולחת את ידה לכיוון רגלו השמאלית ונותנת לו צביטה עסיסית
מבעד לבד הג'ינס, הוא לא מתרגש במיוחד מן הכאב, אבל בכל זאת
אומר משועשע "איי! ככה?" ושולח את ידו אליה ומתחיל להציק לה
בכתף. והיא מתגלגלת מצחוק ומנסה עם ראשה להדוף את ידיו ובו
זמנית לשים לב לקורה על הכביש מולה.
"יש לך מזל שאני הבטחתי לגרייבסקי שאני מביא אותך היום, אחרת
הייתי שם אותך בבגאז'"
"מה אתה אומר?!" היא אומרת, ומכווצת את גבותיה, מביטה בו עם
עיניה הירוקות, ברק נוצץ מלא בלהט מתחבא לו בתוך עומק אישוניה
"אם לא הייתי באה איתך היום, אף אחד לא היה מאמין לך שאתה
מתחתן".
"את צודקת, מי באמת יאמין שמישהי יפה, חכמה , אינטליגנטית
וכשרונית, תרצה להיות עם אחד כמוני".
הוא אומר ומתופף עם הידיים על הדשבורד, בעוד שיר קצבי של להקת
rem מתנגן לו ברקע בfm99.

יעל חונה בסמוך לפיצוציה שנמצאת בסמוך למועדון הstage, שם
אמורה להתקיים מסיבת ההפתעה של ירון גרייבסקי. הם יוצאים
מהאוטו, אופיר מושך את ידית הדלת של האוטו לוודא שהוא אכן
נעול. הוא מכניס את ידיו לכיסו ובודק שוב שההזמנות לחתונה
עליו. יעל אוחזת במתנה עטופה והם הולכים כל אחד מכיוון אחר של
האוטו ומתאחדים בשנית באזור תא המטען ופוסעים יחדיו לכיוון פתח
מועדון הstage.
ברחוב הרברט סמואל רוחות צוננות נושבות מכיוון הים, ניתן להריח
כמעט את המים ונקבוביות עורם מתכווצות מהאוויר הקריר. אופיר
מניח את ידו על כתפה של יעל ומצמיד אותה אליו, היא מניחה את
ראשה על כתפו הימנית והם רואים ביחד את כל חברי המילואים של
אופיר וירון עומדים בפתח המועדון.

"אני לא מאמינה בשטן!" אומרת באנגלית השחקנית רייצ'ל וויז על
גבי מסך הקולנוע.
"חבל, כי הוא מאמין בך" עונה לה קונסטנטין בטון היבש של קיאנו
ריבס. לאט לאט כל הרחוב שבו הם עומדים מתחיל להחשיך, רק פינת
אור קטנה בדמותה של חנות עם הפסל של מריה הקדושה נשארת מוארת.

קיאנו ריבס מקרב את רייצ'ל וויז אליו ואומר לה "תעצמי את
העיניים!"
"למה?" היא מתווכחת.
"איך שאת רוצה" הוא עונה לה ומנפץ כדור זכוכית על חזהו וגורם
לפרץ אדיר של אור, שמגלה לצופים עדר של שדים מכונפים,
שמתמוססים אחד אחד לכדי אבק במגע עם האור הפורץ.  
"ח-ז-ק!" אני אומר, ונשען קדימה, מרותק למרקע.

"בבקשה..." אומרת יעל ומחלקת הזמנה לרונן, עוד אחד מהחברים של
ירון שנמצאו בפתח המועדון.
"מזל טוב, בן אדם!" אומר וטופח על שכמו של אופיר. רונן היה
מבין החברים הקרובים של ירון, הוא עזר לרויטל לארגן את כל
מסיבת ההפתעה הזו והיה הראשון שהגיע למועדון. עוד לפני שהוא
נפתח, עוד לפני שמישהו בכלל הגיע.
יעל מחייכת ומוסרת עוד הזמנה לאיציק בוזגלו, שחייך ונתן ליעל
נשיקה בלחי ולחץ את ידו של אופיר.
"ערב של הפתעות אתם עושים לנו אה?!"
יעל מצחקקת וניגשת לאריק מהפלוגה.

"אתה מתרגש?" שואלת רויטל את ירון בדרכם למועדון.
"קצת, לא יותר מדי, סתם מרגיש זקן"
"זקן?!"
"גברת, אני מחליף קידומת, אני בן 30, מה זה, זה עוד רגל אחת
בקבר"
"אוי , נו באמת!"
אנחנו לא חושבים לפעמים על המשמעות של הדברים אשר בוקעים לנו
מהפה, אילו רק ירון היה יודע את אשר עתיד לקרות בלילה גורלי
זה, רוב הסיכויים שהיה שוקל את מילותיו אחרת. גורל מר מנשוא
תקף את חברי יחידת המילואים של ירון ביום הולדתו, היום שלכאורה
היה אמור להיות היום המאושר בחייו.
חברי יחידה יוצאי גולני, גבעתי ונח"ל, שראו כמעט הכל, אבל לא
דמיינו אפילו את מה שעתיד היה לקרות להם בערב מסיבת יום ההולדת
של גרייבסקי, חברם שבסך הכל רצה ליהנות מסוף השבוע של יום
הולדתו.
ירון ורויטל שכרו חדר במלון על הטיילת במטרה לממש סוף שבוע
רומנטי של חגיגות. ב23:15 הם היו בדרכם למועדון הstage,אבל
ב-23:19, עוד לפני שהתחילה המסיבה, היא נקטעה.

"אחלה סרט..." אמר צבי בדרך חזרה מהרצליה לפ"ת.
אני הסכמתי עם דבריו, ואז שוב נזכרתי שדקות לפני שנכנסנו לאולם
החשוך, קרתה זוועת התופת. החלטתי להגביר את הרדיו ולהאזין
לחדשות שעמדו להיות משודרות בעוד שתי דקות, כשהשעון יראה 3:00.


ארבעה צפצופים קצרים וצפצוף אחד ארוך הוא האות הקבוע שמסמל על
תחילתם של החדשות, משסיים להציג את עצמו הקריין ולהגיד את השעה
ישר קפץ עם הידיעה אודות האירוע.

"...שלושה גברים ואישה אחת מצאו את מותם הערב במועדון הstage
בסמוך לטיילת בת"א. 50 איש פצועים, מתוכם כ-34 אנושות, שום
ארגון טרור לא נטל עדיין אחריות על הפיגוע, גורמים ביטחוניים
מעריכים כי סוריה היא העומדת מאחורי התקפת הטרור, רק שמו של
אחד ההרוגים הותר בינתיים לפרסום, יעל אורבך, בת 28, מקורבים
מוסרים כי יעל הייתה עתידה לחגוג את חתונתה בעוד חודש מהיום
יחד עם ארוסה אופיר שגם הוא נפצע קשה בפיגוע בעת שחילקו הזמנות
לחבריהם".

יום ראשון

פתחתי את העיתון, הכותרת וכל העמודים שלאחריה עסקו בפיגוע.
ישראל ידעה כבר פיגועים יותר קשים מזה, אבל כל פיגוע הוא הקשה
מכל למשפחה ולקרובים שאיבדו בו את יקיריהם.  
בעיתון נכתב כי יעל ואופיר היו אמורים לחגוג כפליים ביום שישי,
את מסיבת יום ההולדת של ירון ואת חתונתם שהייתה מיועדת להתרחש
בעוד כחודש ימים, האולם כבר נקבע, השמלה כבר נקנתה, אבל במקום
זה יעל הייתה צריכה להיטמן בבית הקברות היום בליווי כל משפחתה.

אופיר נפצע אנושות, ארובת העין בעינו השמאלית התנפצה. הוא סובל
מחירשות חלקית וחזר להכרה רק ביום שבת. הוריו שאינם גרים בארץ
טסו במיוחד ממינכן כדי לשבת לצידו בסמוך למיטתו. הם לא בישרו
לו על יעל. כאשר התעורר, הדבר הראשון ששאל היה "מה אם יעל?",
הם העבירו נושא, הוא כבר הבין לבד מה עלה בגורלה. דמעות החלו
לצוף בעיניו. מבחינתו גם הוא מת בפיגוע הזה, נקרעה ממנו חתיכה
מנשמתו, הוא לא יחזור יותר לעולם להסתכל על החיים כפי שראה
אותם קודם.
אומרים שאלוהים נמצא בפרטים הקטנים, וזה נכון. כשאתה שומע על
שישה מיליון יהודים שמתו בשואה, אתה לא מעכל את המספר הזה, אתה
לא תופס מה זה אומר, אבל כשאתה שומע סיפור אישי, אינדיבידואלי
על כיצד בן אדם מת, בפיגוע או בתאונת דרכים, שאתה רואה בחדשות
את הדמעות של קרוביו שנשפכות מעיניהם בעודו מובל לקברו, אתה לא
יכול לעצור עצמך מלנשוך את השפה ולהרגיש את העקצוץ הזה בתחתית
עינך של הדמעות שמממשות לבוא, וכל מה שאתה חושב עליו ברגעים
כאלה, מעבר לכמה זה נורא, מעבר לכמה זה עצוב, מעבר להכל, כל מה
שאתה חושב עליו ומתפלל למענו, זה "בבקשה אלוהים, בבקשה, אל
תיתן לזה לקרות לי".
זה לא משנה אם אתה חסיד אומות העולם, אם אתה צדיק שלא חטא
מעולם בחייו, כשאתה רואה את המראות הנוראיים הללו כל מה שאתה
יכול לבקש לעצמך זה שלא יקרה לך אותו הדבר. זה לא יצר של
אנוכיות שטבוע בכל אחד ואחד מאיתנו מעצם היותנו חלשי אופי, זה
לא עניין של אגוצנטריות, לכולנו יש אותם סנטימנטים אישיים
לאנשים שחשובים לנו, וכשאנחנו רואים כאלו דברים ושומעים כאלה
סיפורים אנחנו, מתוך אינסטינקט, ישר מתפללים שלא נצטרך לחוות
כאלה אירועים, והתמונות שעל גבי המרקע יישארו בגדר תמונות,
והמילים שכתובות בעיתון יוותרו כאותיות דפוס מודפסות ולא יהיו
יום אחד אותיות הסיפור שלנו.  

אני מצאתי את עצמי קורא כמעט באובססיביות אודות האירוע בעיתון,
אולי זה המצפון שלי שהרגיש אשם והיה לו צורך לפצות על עצם
העובדה שיצאתי ביום שישי למרות שידעתי שקרה מה שקרה, אולי זה
היצר המציצני שבי שרצה כל כך לדעת מה היה שם, אולי זה פשוט הצד
המזוכיסטי שבי שרצה לקרוא עוד ועוד על החיים של אותם אנשים
שאינם עימנו עוד, כי רציתי לדעת עליהם עוד ועוד כדי שאני אוכל
להיות יותר ויותר עצוב על כך שהם לא בחיים.

אני לא יודע למה קראתי כל כך באדיקות על האירוע הזה, זה לא
שזאת הפעם הראשונה שיש פיגוע, אבל משהו בכל הטרגדיה המצערת הזו
של אופיר ויעל, פשוט גרם לי לחשוב. גרם לי לראות את
הפרופורציות על החיים, במחשבות שעסקתי בהם בעבר, אבל עכשיו
יותר מאי פעם בעקבות האירוע הזה פשוט רדפו אותי.
כשהגעתי לעמ' ה-8 בעיתון כבר לא היה כתוב על הפיגוע, היה כתוב
על חבורה של צעירים מסוממים שנתפסו עם כמות של כדורי אקסטאזי
בספארי ביום חמישי בערב. כשנשאלו ע"י כוחות המשטרה מה הם עשו
שם הם ענו "בסך הכל רצינו להאכיל את הג'ירפות". אני עברתי
בשניה מהמצב הדיכאוני שעורר בי הפיגוע למצב חצי משועשע מהכתבה
הזו. התחלתי לחשוב לעצמי איך כל המקרה הזה של הצעירים הללו
בספארי הוא כל כך דומה לחיים, שבו אנחנו למעשה חבורה של
מסוממים חסרי תכלית שמסתובבים ללא ידיעה בחוסר תכלית על פני
כדור הארץ הזה, שהוא בעצם לא אחר מאשר ג'ונגל אחד גדול, וזה לא
משנה, מי אנחנו חושבים שאנחנו, בסופו של דבר ביסודו של עניין
אנחנו כמו חיות, בין אם אנחנו מפוצצים את עצמנו בפתח מועדון
לילה באמצע ת"א ובין אם אנחנו מתעללים בעוללים בגלל שהם בוכים
ומפריעים לנו לשמוע את אופרות הסבון שלנו בטלוויזיה, ובין אם
אנחנו סתם אדישים לכל מה שמתרחש מסביבנו וכל מה שאכפת לנו הוא
גינוני החיזור שלנו כמו בממלכת החיות ואנחנו משתדלים לעשות כמה
שיותר רעש ולמשוך כמה שיותר תשומת לב כדי שהחיה מהמין השני
תרצה בסופו של דבר להיות איתנו.
העולם שאנחנו חיים בו הוא עולם מוזר, תנסו לחיות בישראל כמה
זמן ותבינו בדיוק על מה אני מדבר, פשוט ג'ונגל פה.