מחשבות של חורף חודרות לפתע אל תוך המוח, שמקבל בעיקר גלי חום
מאשר גלי קור, בתקופה הזו של השנה. אני יודעת שעוד מעט השמש
הבוהקת ששולחת קרניה מבעד לחלון תעלם לה, ומה שיישאר זה החושך
ששורר על פני סדום. ובשמיים כמה כוכבים מאירים, כמה בני אדם
מאושרים. רק שהכוכבים הולכים ומתמעטים לקראת החורף, וכמה שפחות
בני אדם מאושרים. מחשבות של חורף נודדות אל מוחי ואל לבי. אל
החורף שעבר, התחבקנו שהיה אז קר.... ומדמיינת לעצמי אותי בדירה
הגדולה של שלושה וחצי חדרים, מבעירה את האש באח, מוזגת כוס יין
משובח ומתיישבת לבושה בחלוק סטאן אדום  על הספה, נותנת לאש
לחמם את פניי וגופי. רק שהפעם אתה לא תהיה לידי ואני אתן לחושך
שבדירה לחבק אותי. כבר די התרגלתי אליו, והוא סה"כ די נחמד,
ברגע שלומדים להכיר אותו באמת. שהייתי ילדה קטנה פחדתי ממש
מחושך, כמו כל ילד נורמלי, לא? אני זוכרת איך אמרתי לאבא לא
לכבות את האור כי אני לא אוהבת חושך והוא היה מחייך אליי בחיוך
סובלני ואבהי שכזה, מהנהן בראשו לאות הסכמה, ומשאיר את המנורה
הקטנה דולקת. בבוקר שקמתי כבר לא הייתה דלוקה כמו שאבא השאיר
אותה שהלכתי לישון, אבל אז קרני השמש האירו את החדר דרך חרכי
החלון ולמנורה הכבויה לא הייתה כל חשיבות. עם השנים באה
הבדידות ועכשיו בבוקר אני נותנת לקרני האור לשטוף את החדר
ומוצאת את עצמי חושבת כל היום על הערב, שבו שוב אפגוש אותו
והוא שוב יחבק אותי ויגיד שהוא ממש התגעגע אליי ואיפה הייתי כל
היום, שבקושי כבר יכל לחכות. ואני אצחק, ואלך להתרחץ ואהיה
נקייה ואדמיין את האצבעות שלו מרחפות על גופי אח"כ. ושוב אירדם
מחובקת איתו, נותנת לחושך להציף אותי ובפעם הראשונה מרגישה
בטוחה בזרועותיו, כי לא כמוך, הוא לא יעזוב ולא ייתן לי לעבור
את גם את החורף הזה לבד.

המחשבות של החורף ממשיכות לרוץ בגלים גלים ואני משוטטת בתוכן,
שוקעת בנוסטלגיה החמימה- קרירה שמציפה  אותי. ואני אזכור איך
בחורף שעבר חיכיתי לך בשקט, בין הסדינים, ובסוף אתה באת, ואמרת
שהיית עסוק בעבודה ואח"כ ישבת לשתות בירה עם חברים, לנקות את
הראש ואני חייכתי אלייך בחיוך מבין, כמו אותו חיוך שאבא היה
נותן לי שהייתי ילדה קטנה. כי היית כמו ילד בשבילי, תמיד אספתי
אחרייך את השאריות שהשארת ושכחת לזרוק. ולך היה נוח ככה ואני
הייתי מרוצה, כי הבטחת לי בתמורה ששוב לא ארגיש את החושך מציף
אותי ולא אחזור לעולם לבית ריק וחשוך, בלי אף אחד בתוכו. וככה
זה נמשך, וימים התארכו לשנים, ומדי פעם חשבתי לזרוק אותך כי די
נמאס היה לי להיות יותר כמו אימא שלך מאשר החברה שלך אבל
המחשבות היו חולפות מיד ברגע שהחורף היה קרב וידעתי שאני שונאת
להיות לבד בחורף, בלי זרוע גברית סביבי שמחבקת אותי בפוך החמים
והנעים. ואתה קראת אותי כמו ספר פתוח, לחצת טיפה על הנקודות
הרגישות שנקראות חולשה, וישר הייתי שלך, רק שאתה לא היית שלי,
למרות שאני אלופה בשכנוע עצמי שכן היית שלי ושבאמת אתה עסוק
בעבודה ואין סיכוי שבסיכוי שהיית עם אחרת ונתת לה את אותה
חמימות שנתת לי. אני שונאת את החורף כי עוד לא היה חורף עד
שפגשתי אותך שבו לא הייתי לבד ולא היה יותר נורא עבורי מלחזור
לחדר הקר ולאכול אוכל קר ביום חורף, שטיפות הגשם זולגות על
חלוני, בוכות יחד איתי. בקיץ תמיד הפכתי להיות אחרת, רעננה
יותר, קיצית יותר. תמיד התאמתי את עצמי לעונה, אני זוכרת שצחקת
שאמרת לי את זה פעם. תמיד הייתי מאושרת בקיץ ואז חילופי העונות
החלו לבוא ומחשבות של חורף הגיעו כמו כל שנה. והפעם המחשבות של
החורף לא מדכאות אותי יותר, כי שוב לא אהיה לבד. הוא יחבק אותי
חזק חזק ויגרש את כל המפלצות הרעות שבאות אליי ומנסות לזכות
בדבר הזה בין חריץ רגליי, והוא יגן עליי כי הוא אוהב אותי לרע
ולטוב. בחושך ובאור. ואני אשים מוזיקה שקטה במערכת ואתחיל
לרקוד טיפה, מחבקת את עצמי וגם הוא שם מביט בי ומחייך לעצמו כי
יודע שבסופו של כל יום אחזור אליו ואתמכר לחושך הזה מחדש.
מחשבות של חורף.