יום נעים בפלורידה. אני וחבה שלי בדיסני לנד, מסתובבים בין
המתקנים ובתוכם. אח"כ הלכנו לאכול קצת צהרים, ואז זה נפל
עליי-
"מה???, שאלתי את עצמי.
"איך יכול להיות שכל האנשים שנמצאים בתוככי מכונת הכסף הזו,
נהנים כ"כ, ולא עובר, ולו זיק אחד של הדברים שעוברים בחוץ.
הבוס, המשפחה, הילדים, הפושעים, המסכנים, העניים, וכל השאר,
איש איש עם צרתו נשאר בחוץ. "בעיות? לא בפארק שלנו!"
את שאר היום ביליתי בנאחס. לא יכולתי להפסיק לחשוב שהמקום הזה
הוא כמו סם.

ראיתי את כל הילדים התמימים, המיקי-מאוסים בתחפושות, חיוכים
מכל עבר, ורק אני שוקע ביגוני האישי והאנרכיסטי משהו.
לא יכולתי להסתכל יותר. זה היה יותר מדי.
הייתי צריך להירגע, אז הלכנו לקולנוע. עוד סרט אנימציה דפוק,
מציג את החיים כאוטופיה מושלמת. בא לי להקיא, אז הלכתי לרוקן
את ארוחת הצהריים. לפחות השירותים שם נקיים...כבר לא.

בערב כולם מתכנסים סביב לאגם, בטבור הפארק, והחל מופע הלייזר
המרשים, עם כל הקרניים הצבעוניות שבוקעות ממרכזו.
הלייזרים פיזזו מבעד לענני הלחות אשר פוזרו מראש, ויצרו צורות
משונות מרחפות מעליי.
הן חגגו את הפלורליזם העולמי, והציגו ייחודים מאפיינים לכל
מיני ארצות מסביב לעולם. משם הן עברו לפלאי הטכנולוגיה, והרגשת
חמימות מנוכרת ממלאת את לבי, כאשר צפיתי בהישגי האדם חולפים על
פני.
הסם הזה עובד ממש טוב....
"זהו זה! לא יכול יותר!!!"
שלפתי את האולר שהברחתי מהאבטחה, וניגשתי אל דונאלד-דאק חביב
שישב על ספסל ליד.
התיישבתי לידו, וברגע אחד הנפתי את האולר, ודקרתי אותו בחזה.
לא עצרתי- דקרתי אותו עוד עשרות פעמים, עד שנמאס לי. אני מניח
שנמאס לו כבר די מזמן.
הוא שכב שם. פשוט שכב שם חסר אונים ומפרפר, וברקע כל הסירנות,
ונקישות המגפיים של המאבטחים והחובשים, רצים למקו האירוע.
צעקות נשמעות מכל מקום.
שלולית דם קטנה החלה להיווצר סביבו, ודם נטף מהכתם האדום
בחליפה.
הורדתי לו את הראש של הבובה, וראיתי שם- אדם! בן-אדם! אדם
רגיל. קשה יום לבטח, משתכר בפרוטות, ומסתובב שעות במתחם הענק.
משעשע ילדים קטנים. מדי פעם מטריד אותם מינית.
בכל זאת, הוא היה אדם. חלק ממכונת הענק שקוראים לה "דיסני".
ההוא שפעל למען להשכיח מלב כל, את הצרות שיש בחוץ, את
האין-צרות שיש בפנים. הוא היה מנה קטנה של ההתמסטלות.
הוא היה דונאלד-דאק, הוא היה אדם בתחפושת...
החלטי שזו הפעם האחרונה שאני נוסע לדיסני לנד.