מנסה לישון, עוצמת עיניים, מחשבות מתחילות נודדות, לא נותנות
לו למוח, מנוח.
מחפשת תנוחה נוחה שבה תוכל להירדם, אבל כל תזוזה קטנה גורמת לה
כאב, כאב שמפלח את הגוף.
חושבת מה היה, מה יהיה, נודדת לעבר רחוק חושבת מתעכבת, שוב
מנסה להבין, להבין מה היא רוצה מהן שאיפותיה, מהן רצונותיה.

זה הוא רגע של בלבול, רגע של לא לדעת מה קורה, כשבעצם מסביב
הכל מושלם ואז זה מגיע, ואז זה מתחיל, הצניחה מטה, הדיכאון,
הרדיפה אחר מציאה של משהו שבעצם כבר קיים, סובב סביבה, סובב
ולא נוגע.
זה בעצם רגע של בלבול, של איבוד, אבדה עצמית, אבדה חברתית,
אבדה מחשבתית.
והיא, היא חושבת, פוקחת עיניים, מסתכלת לשמיים, רואה כוכבים,
מנסה לזהות מנסה לנווט, מנסה למצוא את הדרך בה היא תלך, הדרך
בה היא תימצא.

נזכרת בעבר רחוק, או אולי לא כל כך רחוק, מתבלבלת לרגע, מנסה
להווה לחזור, אבל הזיכרונות לה לא נותנים, הם מושכים ומושכים,
זיכרון על עבר שחור, ואח"כ קצת יותר בהיר אבל עדיין לא ורוד.
עוצמת עיניים, אולי זאת רק אשליה, רואה דמויות, מחפשת תשובה,
תשובה לשאלה שרודפת אותה, מחפשת דרך לעצור, לעצור את הכאב
שמפלח את גופה, שמפלח את נפשה.
הרופאים בודקים ,אומרים, יש לה שבר ושוב בודקים יש לך גם גוש,
אבל אי אפשר אותו להוציא, הוא קטן ובקושי אותו רואים, הם
אומרים את השבר עוד צריך לבדוק, ואני, אני לא חושבת דווקא שזו
היא הסיבה לבלבול, לכאב, לעייפות, אולי הכל בנפש ואולי לא.

שוב רגע של בלבול, חושבת שהיא אוהבת ואולי בעצם היא לא, ואולי
כן.
מה שבטוח שבעצמה היא מאוהבת, אבל לא ידוע מה היא רוצה.
לא רוצה להכאיב לאף אחד, אפילו לא לעצמה.
מקווה שבקרוב ייפתרו כל מכאוביה, כל בעיותיה ואז היא תמצא את
הדרך, את השביל, בו היא תוכל ללכת בלי שתצטרך מבטה להשפיל.

דבר אחד בו היא בטוחה, שהיא אוהבת אתכם ואת כל העולם, היא
פשוט קצת מבולבלת, אבל היא עוד מעט מזה יוצאת, ברגע שהאופק
יתחיל להתבהר והיא תדע את הדברים טוב יותר.
וכאן לכם תודיע חגיגית,
זה הזמן לטבול רגליה בגיגית,
ולהגיד שלום, אך לא להתראות,
ומקווה שאתכם לעד תמשיך לראות.