"אמא אמרה שאני אכתוב, אז היא קנתה לי יומן בשביל לכתוב.
אני לא כל כך אוהב לכתוב אבל אמא אמרה שאני חייב, היא הבטיחה
לי סוכריה כשאני אגמור לכתוב את הדף. והיא אמרה גם שאם אני
אהיה ממש ממש ילד טוב אז אני אקבל גלידה עם סוכריות והיא אפילו
תרשה לי לבחור איזה טעם. היא אמרה שבכתה א' חשוב ללמוד, שלא
יהיה קשה בלימודים, ואני לא רוצה שיהיה קשה בלימודים. אני גם
יכול לכתוב כל מה שאני רוצה, אני לא רוצה לעזוב את עליזה הגננת
ואת כל החברים שלי בגן, אבל אני מאוד רוצה להיות בכתה א'."

כל שורה שחלפה לנגד עיניי חיזקה את ההשערה שסברתי - מדובר כאן
בעדות ממקור ראשון על חיי אותה תקופה.
המעניין באותה תקופה הוא המרכיב האירוני המחובר אליה, כמו
תינוק לאמו. מצד אחד נותרו לנו תיעודים רבים על אותה תקופה,
ובכל זאת קשה לנו לקבוע חד משמעית איך נראו חיי החברה בתקופה
העתיקה ההיא. כבר מהעמוד הזה אחת ההשערות שהחזקתי עוד מימיי
בתואר הראשון הובהרה כנכונה: ברור, כך עולה מיומן זה, שהילדים,
לפחות הילד הזה, חי ביחד עם אמו.
המרצה שלי, כך ידעתי, ממש יתלהב מהעדות הזו - והרגשתי חובה
מוסרית לגשת אליו ולהראות לו את היומן שלי.
הרעיון של לגלות כתבים ספרותיים של "הסופר הלא נודע" ישב
במוחי, אם כי כרגע הוא לא היה בראש ענייניי.

"שמע, זה מדהים." אמר לי המרצה, פרופסור להיסטוריה כללית,
כשישבנו על כוס קפה בקפטיריה של הקמפוס. בהתחלה כשניגשתי אליו
הוא לא הראה נכונות גדולה לבזבז על חשבוני את ההפסקה שלו, אך
לפי הזוהר בעיניו כאשר פתח את היומן וקרא בו היה ברור לי שהוא
כבר לא מצטער על "בזבוז הזמן הזה" כלל וכלל.
"היכן מצאת את המסמך הנדיר הזה?"
"ממש במקרה." עניתי לו.
"סוף סוף, מעט אור, הספר הזה יוכל לעזור לי בדרכים רבות. אני
אשמח לרכוש אותו ממך."
"אני לא חושב שהוא לרכישה, אם כי אתה מוזמן לעיין בו כאוות
נפשך."