כמעט והלכתי לקחת כדור. ואז נזכרתי שאת הכאב הזה אף כדור לא
יעביר.
במקרים כאלו הייתי מתקשרת אליך, אתה היית בא, היינו שוכבים על
המיטה בלי לזוז. הראש שלך על החזה שלי, אני הייתי מספרת לך כמה
רע לי ואתה היית מקשיב לי ולדפיקות הלב שלי, מדי פעם היית אומר
לי איזה חזק הלב שלי דופק, ואני בלב הייתי עונה לך שזה בגללך.
"תאכלי כבר בשר, אין לך דם בגוף" היית אומר, ואני הייתי
צוחקת.
פה ושם היית שולח לטיפות לשפתיים שלי ומנשק אותן, אומר כמה שהן
מושלמות, ואני הייתי שותקת.
הייתי מדברת איתך הרבה, בלב, הייתי מספרת לך כמה שהייתי רוצה
שנשאר ככה לנצח, שלא תלך, אנחנו לא צריכים כלום רק אחד את
השני.
אולי הייתי צריכה להגיד את זה גם בקול, אולי לא, אולי זה רק
היה מבריח אותך.
ככה אני חיה, כל הזמן חושבת מה להגיד ומה לא להגיד כדי שלא
תברח, שלא תגיד לי שוב כמה לא טוב זה שאנחנו מתקרבים כי אתה
בעצם רע בפנים ואני רק אפגע.
כל פעם שאחרים אומרים לנו שבסוף אנחנו נהיה זוג ושאנחנו נתחתן,
נעצרת לי הנשימה לרגע, איך תגיב ומה תגיד, זה מבריח אותך
האמירות האלה? איך זה שכל העולם ראה את זה בא עוד לפנינו.
אבל כן, אתה שווה את זה. הרגעים האלו שווים את זה. כשאנחנו ככה
שוכבים על המיטה, בלי לזוז, הראש שלך על החזה שלי, ואתה מספר
לי הכל. על עצמך, למה אתה ככה, כל התיאוריה המוזרה שלך על
החיים, וכמובן מנסה לשכנע אותי ואותך שוב ושוב שאסור להתקרב
אליך.

צעד קדימה, שניים אחורה.
ושוב הדקירות האלה בלב, ואין אף כדור שיעביר את הכאב הזה,
ואליך אני לא יכולה להתקשר שתבוא. מה אני אגיד לך?- אתה מכאיב
לי? תבוא להיות איתי עד שהכאב ממך יעבור?
אני רוצה לברוח מפה ולהיות איתך. אני רוצה לשמוע אותך מדבר,
אני רוצה להרגיש אותך.

אבל אתה שם ואני פה.
איך אנשים יכולים להיות כל כך קרובים ויום אחרי זה כל כך
רחוקים.
אולי הצלחת במשימה שלך לגרום לי להתרחק ממך, אולי אתה עכשיו
מרגיש יותר טוב עם עצמך.
אבל אני לא.
אולי פעם אחת בחיים אני אעמוד על שלי.
אתה תראה, אני לא מוותרת.